אחת שתיים שלוש – קלאסיקה: חלק א'.

מאז ומעולם הספרה 3 התהדרה בהילה מיתית. מעבר להיותו מספר טיפולוגי בלא מעט תרבויות עתיקות, גם במקרים זניחים ויומיומיים השלוש הוא דומיננטי בצורה מובהקת מאין כמותה. בין אם זו כמות הפעמים שהחבר'ה סופרים לפני שמרימים משא כבד, בין אם זו כמות האזהרות שמקבל תלמיד לפני שהוא מושעה מהלימודים ובין אם זו כמות הפעמים שאתה קורא בשמו של מישהו שלא עונה, עד שאתה מאבד את העשתונות ובועט לו בביצים. הנה, אפילו כאן הרגשתי צורך לתת שלוש דוגמאות. בשלוש מתחיל הבלאגן.

מה שמביא אותנו לעניין הטרילוגיות. המוצלחות שבהן בקולנוע הפכו לאפוס. "באטמן" (של כריסטופר נולאן) "שר הטבעות", "הסנדק", "מלחמת הכוכבים". באחרון הגדילו ואף הוסיפו עוד טרילוגיה לזו הקיימת. כשיצא "ההוביט" דאגו להפריד אותו מ"שר הטבעות" כי לך תמצא כינוי מגניב כמו 'טרילוגיה' לסדרה המורכבת מארבעה סרטים. אגב, גם ההוביט מתעתד להיות טרילוגיה. אתם מבינים?

בעולם המוזיקה, יצירת טרילוגיה היא מעט בעייתית. האמנים לרוב מכוונים את מאמצי היצירה שלהם לאלבום אחד, ואם בדיסקוגרפיה של אמן מסויים יש שלוש קלאסיקות – הן לאו דווקא יהיו בסדר עוקב. מעבר לכך, גם אם יצאו שלושה אלבומים טובים אחד אחרי השני, לאו דווקא יש קשר ביניהם.

עם זאת, כשזה קורה, הדבר יכול ליצור מהפכה – בטח בז'אנר הפכפך כמו ההיפ-הופ שמידי פעם צריך איזו כאפה (שלא נאמר כדור 9 מ"מ) כדי לצאת מאיזשהו טרנד נישתי אליו הוא נקלע.

כדי לרדת לעומק העניין, הלכנו וקיבצנו שלוש (אלא מה?) טרילוגיות ראפ אקראיות מתקופות שונות על ציר הזמן, שבעטו בישבני ההיפ-הופ ושלחו אותו לעשות חושבים לגבי המשך דרכו. והנה לפניכם, גבירותי ורבותי, הטרילוגיה הראשונה:

Ice Cube  – AmeriKKKa's Most Wanted/Death Certificate/The Predator

Image

התקופה היא תחילת הניינטיז. העשור בו ההיפ-הופ התרחב והפך לז'אנר הפופולרי בעולם. אחד   הגורמים למפץ הגדול של הז'אנר – אם לא הגורם המרכזי – היה ה-Shock value שנוצר בעקבות האלבום Straight Outta Compton של NWA. במקביל לצמיחת תת-ז'אנרים ואסכולות שונות (כמו הנייטיב טונגס שכלל הרכבים כמו טרייב קולד קווסט, ג'אנגל בראדרס ודה לה סול), הקו הראשי של הראפ באותה תקופה היה בועט, עצבני וחסר פשרות. כזה שיורה לכל עבר ולא שואל שאלות – אייס קיוב.

לאייס קיוב היו בהחלט הרבה סיבות לכעוס באותה תקופה. הוא בדיוק נבעט מ-NWA, זאת לאחר שכתב את מרבית הטקסטים באלבום שצויין למעלה וגם לאלבום הסולו של איזי אי – Easy-Duz-It. מעבר לכך, הוא נשאר אותו ניגר עם גישה, והיה לו הרבה כעס לחלוק עם העולם. כמעט כל סקטור אפשרי –  ארגוני נשים, יהודים, לבנים, שחורים – ראה בעצמו המטרה הראשית של אייס קיוב, שמצדו דאג לא להפלות ושמר מספיק זעם ושנאה לכולם. ללבנים אולי קצת יותר.

כשיצא AmeriKKKa's Most Wanted (או בקיצור – AMW), אלבום הבכורה של קיוב כאמן סולו, הפרידה מ-NWA היתה עוד טריה. חילוקי הדיעות היו בעיקר עם איזי אי ואמרגנם היהודי של ההרכב – ג'רי הלר. שאר חברי ההרכב לא ממש ידעו איך לאכול את העזיבה, ובראיון שנתן אייס קיוב כמה שנים אחר-כך, הוא ציין שדר. דרה היה אמור להפיק את האלבום, אבל איזי אי והלר הטילו על כך וטו.

 Image

דרה בסופו של דבר לא הפיק את האלבום, אבל בן דודו – Sir Jinx – כן היה מעורב בהפקות, יחד עם הבומב סקוואד, צוות ההפקה של Public Enemy (צ'אק די ופלייבור פלייב גם התארחו באלבום כראפרים). ההפקות הכילו סימפולים של אמני סול כגון ג'ימס בראון, מרווין גיי, הקומודורס, אייזיק הייז ועוד, אך היו מטונפות ותאמו לליריקה הברוטלית של קיוב. השיא היה לקיחת הקלאסיקה המורכבת של ג'ימס בראון – "It's a Man's, Man's, Man's World", והפיכתה לשיר גנגסטה ראפ מיזוגני. כיאה לאלבום בכורה – בטח כזה של אייס קיוב – 'AMW' סבל מפיזור ואי יציבות, ולשני הסינגלים ששוחררו אפילו לא צולם קליפ. עם זאת, היה ברור שמתחת לכל זה מסתתרת קלאסיקה. המגזין Rolling Stones, שנתן לאלבום 2.5 כוכבים מתוך 5 בצאתו – דירג אותו ב-2004 כאחד החשובים בהיסטוריה של הז'אנר, והפעם נתן לו 5 כוכבים.

                                              

 כחמישה חודשים לאחר צאת AMW, שחררו NWA לעולם EP בשם "100Miles and Runnin'". שיר הנושא מתוך ה-EP היה דיס כלפי קיוב שתואר כפחדן שלא יכול היה להתמודד עם הסיטואציה וברח. כמוכן, בשיר 'Real Niggaz' טען MC Ren, שהסיבה היחידה ש-Amerikkka הצליח היא בגלל שקיוב נישא על כנפי ההצלחה של ההרכב אותו נטש. כאילו שזעמו הבוער של אייס קיוב היה צריך עוד דלק.

ב-1991 יצא אלבומו השני – Death Certificate. באלבום זה הוא חזר כועס יותר, אך גם ממוקד יותר. ירה לכל הכיוונים – אך דייק הרבה יותר. ההפקות המשיכו את הקו של AMW עם סימפולים של בלדות סול, פופ ושירי Fאנק שעשו קרוסאובר לגנגסטראפ הכי הארדקור שיש. האלבום נפתח בהלוויה המכילה הספד על רקע נגינת גוספל עדינה, עם הטוויסט שמגיע בסוף – התעסקתם עם הכושי הלא נכון. השבירה הזו היא למעשה ה-DNA של כל האלבום ושל אייס קיוב בכלל.

כמובן קיוב לא פסח על דיס תגובה לחבריו לשעבר, כשאיזי והלר מקבלים את רוב האש. גם מדרה ואמסי רן לא נחסך שבטו של אייס קיוב שטען שמקומו של דרה הוא בהפקת ביטים ולא בראפ, ושחברי ההרכב עזבו את קומפטון לחיות כמו לבנים בשכונות בהן אין כלל אפרו-אמריקאים.

עם זאת, קיוב וויסת את חוסר המעצורים שלו, ובמושגים שלו האלבום שמר על כיוון. הראפ הפוליטי נשאר פרובוקטיבי, אך הכיל תובנות וביקורתיות שאמריקה הלבנה רצתה להשתיק. הגזענות, האלימות המשטרתית, המציאות הקשה של קומפטון, כל זה זוקק בצורה האותנטית ביותר מתוך עיניו של אדם שיצא מהאיזור הקשה ביותר של לוס אנג'לס ושרד כדי להציג את התמונה השלמה ביותר. לא סתם אחד הראפרים החשובים ביותר של זמנינו – קנדריק למאר – פתח את חלקו השני של שירו M.A.A.D City עם ציטוט וסימפול מתוך השיר a Bird in the Hand.

ב-1992 אייס קיוב הגיע לשיאו האמנותי-מסחרי כששחרר את אלבומו המצליח ביותר – The Predator. גם באלבום הזה נשמר קו ההפקה מהשניים הקודמים, כש-DJ Muggs מסייפרס היל (איתם אייס קיוב נקלע לסכסוך קצר מאוחר יותר) משדרג את צוות המפיקים, כולל אחד הלהיטים הגדולים ביותר של קיוב – Check Yourself  עם Das EFX.

קיוב, שכבר ביסס את מעמדו כאחד הכוכבים הגדולים של הז'אנר באותה תקופה, הצליח להמנע מליפול למלכודת ההתמסחרות אך גם נזהר מאד מלהתקע במקום ולמחזר את שני אלבומיו הקודמים. הוא עשה זאת באמצעות שילוב זהיר בין השניים. מצד אחד, הוא המשיך לשרוף עם להביור כל מה שזז (כולל מה שנשאר מזכרם של NWA שהספיקו להתפרק) בשיר – When will they Shoot. מצד שני, הוא חשף צד רגיש יותר בלהיטו הגדול ביותר אי פעם – It was a Good Day.

ב-1993 קיוב הוציא את אלבומו הרביעי, Lethal Injection, שלא היה נורא אבל סימן את התדרדרותו של אייס קיוב והפיכתו למה שבז לו יותר מכל ותיאר בשיר True to the Game  – הוא הפך ל-Sell out. האלבום הכיל הפקות ג'י פאנקיות שניסו להתחקות אחר הקרוניק של דר. דרה ונראה היה שהאש שבערה ב"כושי שאנחנו אוהבים לשנוא" מתחילה לדעוך. הפזילה שלו לעבר קריירת משחק כושלת התחילה למעשה באלבום הזה שלא התקרב לרמת הטרילוגיה שקדמה לו.

Image

גם בשיאו, הראפ של קיוב רחוק היה מלהיות אינטליגנטי. הוא נפל לאינפנטיליות במקרה הטוב, ולבורות מיזוגנית על סף הגזענית במקרה הרע. אבל הוא היה הדבר האמיתי. פנתר שחור בעל כרכו. הוא לקח על הגב את אחת השכונות הקשות בארה"ב, עם המשטרה ואמריקה הלבנה, ניצח – וחזר כדי לספר את הסיפור. ללא פילטרים. כמו שהוא. הוא אמינם בלי MTV. טיילר בלי טוויטר. הקונטרה האמיתית לשמרנות הצבועה של השלטון המפלה והמדכא. ואף אנקונדה או אמא מאוהבת לא יקחו את זה ממנו.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “אחת שתיים שלוש – קלאסיקה: חלק א'.

  1. פינגבק: אחד שתיים שלוש – קלאסיקה: חלק ב' | MadManFMblog

  2. פינגבק: אחת שתיים שלוש – קלאסיקה: חלק ב' – MAD MAN

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s