מה שהיה היה

Image

וואו, אני לא זוכר כזו התרגשות מאז 2002, בהיפ-הופ בפארק, או מאז 2001 מחישגוזים בפארק, או מאז 2000 מחישגוזים 2, או מאז ההופעה ההיא באילת או.. או.. או….
כן, הרבה זכרונות ורגשות נוסטלגיים הציפו את סצינת ההיפ-הופ הישראלית בשבוע האחרון, חגיגות ה-18 למאד מאן ניגנו לנו על נימי הנפש, והוציאו (במקרה הטוב) טקסטים מצוינים כמו זה של מתן שרון כאן שהקריאה שלו הזכירה לי ימים עתיקים ויפים יותר, שהיו לפני שקראתי את הטקסט הזה (ברצינות אחי, בשביל בן אדם עם הפרעות קשב חפרת את החיים) ובמקרה הרע את חולצות הפובו מהמאחורה של הארון.

זה הבלוג של מאד מאן, לכן נראה לי ראוי לפתוח את הפוסט הזה בציטוט של מאד מאן (מפרק הסיום של העונה הראשונה יש גם וידיאו, אבל בגלל שאתם ראפרים קשוחים אתם לא תראו אותו): "טדי סיפר לי שביוונית, משמעות המילה נוסטלגיה היא 'כאב מפצע ישן'. זו צביטה בלב שלך, חזקה הרבה יותר מהזיכרון עצמו". ועכשיו בואו נדבר על ערב ההופעות.

צריך לומר שני דברים: הראשון – היה אחלה ערב הופעות. היו תקלות קטנות ורגעים לא ברורים, אבל בסך הכל היה אחלה ערב. בנימה אופטימית זו אני רוצה להגיד גם את הדבר השני:

זין על הנוסטלגיה

חברים, צריך לומר את זה בצורה הכי ברורה: עם כל הכבוד למה שהיה פעם, המצב של ההיפ-הופ הישראלי מעולם לא היה טוב יותר. אמנים משחררים חומרים חדשים על ימין ועל שמאל, האינטרנט ייתר את חברות התקליטים, הקליפים נראים מהוקצעים מתמיד, כמות ההיפ-הופ במועדונים רק עולה וגם המגוון המוזיקלי של החומרים רק הולך ומתרחב. בקיצור, הנוסטלגיה – ותסלחו לי רגע על הקלישאה – גרמה לאנשים להתרפק על העבר במקום להנות מההווה ולהסתכל על העתיד.

הנוסטלגיה גם הציגה את האקט העצוב ביותר (מבחינתי) של הערב. כבר בהופעת ההשקה של פלד עברה בי תחושת אי נוחות בהופעה של שב"ק ס', אבל הפעם זה כבר היה ממש מעציב לראות את נימי, מירו וחמי עולים על הבמה. אולי זו הייתה השעה המאוחרת, אבל משהו באנרגיות פשוט לא עבד (וזה עוד בלי להתייחס לטקסטים שאולי נשמעו מגניב כשהם היו בני 25-27, אבל היום כשהם מסתובבים בסביבות גיל ה-40 נשמעים מביכים, קצת כמו הפדיחות שאבא עשה לכם מול החברים מהכיתה).

בצד הטוב של הדברים צריך לומר שכמות הכשרון שהייתה על הבמה הזו, בערב הזה, לא רואה ממטר שום ערב הופעות שכולם דיברו עליו בערגה לפני כן. ואני חושב שהקהל גם יודע את זה, אז למה כולם הוצפו בנוסטלגיה? כי רצו להרגיש חלק מקהילה. מהמובמנט שהפך את קבוצת האנשים הזו שאוהבת את אותה מוזיקת שוליים למה שנקרא אז 'סצנה'. אבל החלק הזה, הסצנה הזו – ולא משנה כמה הצהרות אהבה ואחדות יפזרו לירון תאני ואלון דה לוקו מהבמה – מת. רוצים להחיות אותו? אחלה, אפשר לנסות, אבל זה לא יקרה מזה שתתרפקו על העבר.

אז פעם הבאה כשיש ערב הופעות כזה, תלכו אליו בשביל מי שמופיע היום, לא בשביל מי שעלה על הבמה ההיא בפארק, ועל הדרך תרימו טלפון לחבר או שניים שאוהבים היפ-הופ ותסבירו לו שהוא צריך לבוא לשמוע את החבר'ה האלה, כי ההיפ הופ הישראלי? הוא ממש לא מה שהוא היה פעם.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “מה שהיה היה

    • "המצב של ההיפ-הופ הישראלי מעולם לא היה טוב יותר"
      קשה לצפות לביקורת או כתבה אובייקטיבית על אירוע של מאדמן בבלוג ששייך למאדמן ושנכתב ע"י שדרן של תחנת מאדמן. עם כל הצער שבדבר ההיפ הופ של פעם מת ושום דבר טוב לא הגיע אחריו מלבד ילדים זבי חוטם שממלמים טקסטים גרועים על ביטים מעאפנים. חבל אבל לא נורא, בסופו של דבר תמיד נשמע כמו חיקוי עלוב של ההיפ הופ בארה"ב. האמת העצובה היא שדינו של ההיפ הופ הישראלי להקבר בתחנת רדיו אינטרנטית נידחת כמו זו, עם מיקרופונים שלא עובדים רוב הזמן.

      • אני ממש לא מסכים ואני חושב שלאמסיז של היום יש הרבה יותר כשרון משל רבים מקודמיהם, הטקסטים הרבה יותר כנים והמודעות העצמית גבוהה בהרבה מפעם. דווקא עכשיו דברים לא נשמעים כמו ארה"ב, להיפך. סוף סוף יש לנו כאן היפ הופ שמיצג את עצמו וכאן בזכות עצמו ולא כשכפול (ברוב המקרים). גם המזרחית וגם ההיפ הופ בארהב החל בתחנות רדיו צדדיות, תן לזה עוד זמן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s