אחת שתיים שלוש – קלאסיקה: חלק ב'

Kanye West – The College Dropout/Late Registration/Graduation

Image

בפוסט הקודם עסקנו באייס קיוב שמינף את הצלחת הגאנגסטה ראפ של החוף המערבי, עיצב את הגל ואז רכב עליו. בפוסט הזה, נעסוק בראפר/מפיק שידע לחזות את היעלמותו של הסגנון שהיה הזרם המרכזי דאז, ולזהות (וגם לעצב) את הטרנד הבא. כך הוא עשה לאורך כל הקריירה שלו.

קנייה ווסט נולד בג'ורג'יה, ובגיל 3 עבר עם אמו לשיקאגו. עד מהרה התחבר קנייה לסצנת ההיפ-הופ המקומית. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, קיבל ווסט מלגה לבית ספר לאומנויות בשיקאגו – ממנו נשר ולא סיים את לימודי התואר. האירוע הזה הוא מהחשובים בחייו של ווסט ובהחלט עיצב אותו ואת טרילוגיית האלבומים שלכבודה התכנסנו.

ווסט הושפע במיוחד מהמפיק האגדי No I.D. שהפיק בין השאר לקומון את אחד האלבומים החשובים של שנות ה-90 – Resurrection. ההשפעות של No I.D. על קנייה ניכרות בהפקות שלו עד היום – בטח על אלו של תחילת הקריירה. יש לציין, שהכיוון המוזיקלי ממנו הושפע קנייה היה די מנוגד למיינסטרים בעל אפיל הגנגסטה שיט של שנות ה-90 ותחילת 2000. עם זאת, תמורות כאלה ואחרות הכינו את הקרקע לפריצה של קנייה.

Image

 בתחילת-אמצע שנות ה-2000 אמריקה כולה הושפעה מאירועי ה-11 בספטמבר. ההיפ-הופ זנח את ההארדקור ופנה לכיוונים יותר אסקפיסטים. אמינם התאפץ מכדורי השינה וההיפ-הופ הניו-יורקי החל לזנוח את הכנופיות והיריבויות ופנה לאשאנטי ולרגאטון שהציף את המועדונים באותה תקופה (גאסולינה, זוכרים?). מצד שני, חבר'ה מוזרים כמו ליל ווין, פארל וליל ג'ון השתלטו אט אט על התעשייה.

 ב-2002 הוחתם "ייזי" ב-Roc-A-Fella Records של ג'י זי לאחר שהפיק חמישה קטעים לאחד האלבומים המצליחים של ג'יגה – The Blueprint (ששוחרר ביום הפיגוע במגדלי התאומים, אגב). ווסט, שתמיד רצה להיות ראפר, קיבל בעיקר עיקומי אף כשהגיש את הדמואים שלו לחברות התקליטים. לאחר הבלופרינט, הוא כבר נכנס לעולם הסולו מהדלת הקדמית. ב-2004, הפיק ווסט בעצמו את אלבום הבכורה שלו – The College Dropout.

Image

בהפקות של קנייה ניכרו השפעות ברורות מ-No I.D. כמו שצויין קודם, וגם מג'י דילה וריזה. הוא נהג לסאמפל שירי סול (למרות שלא רק) ולתת לווקאלז של הזמר/ת דומיננטיות ניכרת. לאורך הקריירה שלו ספג ייזי ביקורת על כך שהוא רוצח קלאסיקות ושוחט פרות קדושות, אך אי אפשר להתעלם מהמחשבה שהושקעה ומהעובדה שקנייה ניגש למלאכת הסימפול באהבה עצומה והערכה לקלאסיקה אותה לכאורה "שחט" (לפחות עד Otis).

רשימת האורחים ב-College dropout לא היתה ארוכה במיוחד, אבל ניכר שגם ווסט ידע שהראפ שלו בלבד לא יכול להחזיק אלבום של 21 קטעים. במקומות שהביט היה מעט יותר קשוח ופחות הארדקור, קנייה ידע לקרוא לראפרים שיודעים את העבודה (Two Words עם מוס דף, Get 'em High עם טאליב קוואלי וקומון) – והם בהחלט עשו אותה.

ה-Shock value של College Dropout היה שונה מרוב אלבומי ההיפ-הופ במהלך ההיסטוריה. לא היו שם תיאורי זוועות או שפה גסה במיוחד, ומלבד Jesus walks, בו קנייה מדבר באופן אמיץ על הדרך בא נמנעים אמנים מלדבר על אלוהים – לא היו באלבום שחיטת פרות קדושות באופן המקובל. מבחינה מוזיקלית היו אמנם הביקורות שצוינו למעלה, אך האוזן די התרגלה להפקות של קנייה. התוכל של האלבום עם זאת, היה מתריס דווקא כלפי מעמד הביניים – ולאו דווקא במובן של שחורים-לבנים. קנייה תקף את הנורמה של הליכה למכללות, ובסקיטים באלבום מוצגים בוגרי המכללות באופן מגוחך ככאלה שאמנם יש להם תואר – אבל אין להם סנט על התחת.

לאחר ש-College dropout היה מועמד ללא פחות מ-10 פרסי גראמי, ואף זכה בשיר הראפ של השנה ((jesus walks, הוכתר קנייה רשמית כמפיק החם ביותר בז'אנר והכי חשוב מבחינתו – כראפר מן המניין. החלק השני בטרילוגיה לא איחר לבוא, וב-2005 יצא אלבומו השני Late Regsistration.

ייזי המשיך בקו של 21 שירים באלבום, אך הפחית בכמות הראפרים האורחים. האווירה באלבום הזה לעומת הקודם היתה מעט יותר קודרת, ומלבד הלהיט הגדול של האלבום Gold Digger ואולי Touch The Sky (הופק בידי ג'אסט בלייז) המצויין עם לופה פיאסקו, קשה להצביע על שיר שעושה "שמח". קנייה הלך באלבום הזה יותר על הפאן הרגשי, אבל לא שכח את ההתרסה מ-Jeasus Walks שהביאה לו את הגראמי, והפציץ עם Diamonds from Sierra Leon המחאתי והנוקב.

אמנם קנייה המשיך עם סימפולי הסול, אבל ידע לבחור אותם כך שיתאימו לאווירה שרצה להעביר באלבום. כשרצה לתאר את האווירה בבית החולים כשהוא ומשפחתו חיכו לצד מיטת סבתו הגוססת, דגם קנייה את "רוזי" של ביל ווית'רס, מה שנתן לשיר גוון מצמרר. כשרצה לתאר את אהבתו והכרת התודה שלו לאמו (שנפטרה כמה שנים לאחר מכן) סימפל את Today won’t come again שיצר אווירת גוספל מרגשת.

אבל עולם הידע המוזיקלי של קנייה לא נגמר בשירי גוספל וסול. בבלופרינט של ג'י זי, המפיק המתחיל לא נרתע וסימפל את Five to One של ה-Doors. כשניגש ל-Diamonds from Sierra Leon כבר הפליג קנייה למחוזות אחרים כשלקח את Diamonds Are Forever של שירלי באסי הוולשית.

עוד צעד די אמיץ ומפתיע, היה שיתוף פעולה עם נאס, יריבו המר של ג'י זי באותן שנים, בשיר We Major. כמה שנים אחר-כך ווסט ציין שהשיר הוקלט ללא ידיעתו של ג'י זי, ושלמעשה המטרה היתה לפשר בין שני הראפרים הנערצים עליו. שנה לאחר מכן, יצא האלבום Hip-Hop is Dead של נאס שהכיל את השיר Black Republican – בשיתוף עם ג'י זי. ככל הנראה אין קשר בין המקרים, אבל הנה עוד גל קטן שקנייה ידע לחזות ואף לרכב עליו מאוחר יותר. באותו אלבום של נאס – אחד הטובים בעשור הקודם – היה גם שיר עם קנייה.

את טרילוגיית הקולג' מסיים Graduation שיצא ב-2007. האלבום היווה חגיגת סאונד, והיה שונה מבחינה הפקתית לאין ערוך מההפקות בשני האלבומים הקודמים. לשם האלבום ישנן כמה משמעויות. אם ב-College Dropout קנייה מפנה אצבע משלושת כלפי העולם האקדמאי, ואם ב-Late Resgistraion הוא מראה קצת יותר רגישות וכעס מופנם בידיעה שזה העולם איתו עליו להתמודד – באלבום השלישי קנייה חוגג כבר את בגרותו ככוכב הגדול ביותר בעולם ההיפ-הופ. כך הוא ראה את עצמו, ובאותם זמנים – הוא גיבה את זה.

הסינגל הראשון, Stronger הכיל דגימה מהשיר  Harder, Better, Faster, Stronger של דאפט פאנק וכבש את המצעדים. הפקות מסוג זה היו באיזור באותן שנים, כשגם טימבאלאנד הפליג למחוזות אלה, אבל קנייה ידע לווסת את זה לכיוון הנכון מבחינתו וזכה הן להצלחה מסחרית והן לביקורות אוהדות.

בניגוד לשני האלבומים הקודמים, ייזי זנח את סימפולי הסול ומלבד דגימה של מייקל ג'קסון ב-Good Life, עולם הסימפולים של קנייה הרחיק למחוזות הפופ, רוק ואפילו רגאיי. גם רשימת השירים התקצרה ל-13 והראפר היחיד שהתארח לוורס היה ליל ווין (מוס דף ביצע רק הוק ב-Drunk and Hot Girls). קנייה, כבר לא אחד ששם על חברות התקליטים – או על כל בנאדם אחר בעולם – רצה להיות הקול הדומיננטי ואפילו היחיד שיישמע באלבום.

אז קנייה חגג את השלמת הטרילוגיה, את הפיכתו לכוכב מספר אחד של ההיפ-הופ של אותם ימים, ודאג שמסיבת הסיום תהיה מתוקתקת היטב. הסימפולים היו חדשניים והאווירה באלבום היתה לרוב חגיגית (Good Life, Champion, Stronger, Homecoming). קנייה, שבאלבומו הקודם נתן לקומון לבצע את השיר My Way Home לבד, ביצע את Homecoming –  מחווה לשיר הקלאסי של קומון I Used To Love H.E.R. אחרי שסגר את כל הפינות הללו, נותר לקנייה ווסט לסגור את מעגל אחד קטן כדי לסיים את הלימודים ולקבל את התואר האמיתי מבחינתו. לפינה הזו קוראים ג'י זי.

את האלבום Graduation מסיים הטראק Big Brother. את השיר הפיק DJ Toomp, והוא השיר היחיד באלבום שלא הופק בידי קנייה. בשיר ייזי פורק ומתאר בצורה כנה ומרגשת את יחסיו עם ג'י זי, שהוא גם הבוס שלו, גם הראפר הנערץ עליו, גם סוג של אח גדול – אבל גם קולגה ויריב "לכס המלכות". קנייה מספר איך ג'יגה לא ספר אותו בתחילת הדרך, איך ברמיקס ל-Diamonds from Sierra Leon הוא נתן את כל כולו, ואז ג'י זי "רצח" אותו עם וורס שהעמיד את קנייה בפינה. עם כל זאת, קנייה שטח מערכת יחסים מורכבת עם מעט מורדות אמנם, אבל הפגין אהבה והערכה בצורה הכי אמיתית שניתן לצפות.

מעטים האמנים שיודעים לקרוא את המפה כמו קנייה. הבנאדם אמנם היה (ועודנו) יהיר ורואה בעצמו תופעה על טבעית, משולש ברמודה של האנושות כולה – אבל יודע היטב אלו דברים ייקלטו באזנו של הקהל. הוא ראפר בינוני למדי, שהסתתר מאחורי הפקות שברוב חלקי הקריירה שלו עמדו בסטנדרט הכי גבוה של תקופתן. עם השנים, נראה שהוא איבד את יכולת ההבחנה בין אומץ (Jesus Walks) ליומרנות (Otis), אבל מספיק להעיף מבט בסרטון המאגד את רשימת הסאמפלים לאורך הקריירה שלו כדי לראות עד כמה רחב עולמו המוזיקלי (וזה רק סרטון אחד מתוך 10). מספיק לשמוע אותו מדבר על הראפרים והמפיקים מהעבר שהשפיעו עליו ועל הערצתו עליהם. כל זה מספיק, בשביל לקוות שיום אחד ייזוס ירד מהאולימפוס עליו הוא חושב שהוא נמצא, ויחזור עם אלבום טיפה פחות יומרני. לא חייב להיות קלאסיקה – סתם שיהיה טוב.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אחת שתיים שלוש – קלאסיקה: חלק ב'

  1. פינגבק: אחת שתיים שלוש קלאסיקה: חלק ג'. – MAD MAN

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s