ביקורת אלבום: The Lonely Island – The Wack Album

מצחיק כי זה נכון

חבורת "לונלי איילנד" משלבים בין הומור למוזיקה שחורה בפארודיה משעשעת למדי על הז'אנר הפופולרי בעולם

Heeb-The-Music-Issue-the-lonely-island-5412363-500-400

חברי ההרכב מסודרים לפי דירוג האף היהודי

כבר יותר משמונה שנים שחברי ה"לונלי איילנד" פועלים כקבוצת קומית-מוזיקלית. לפחות 5 מהן בהצלחה גדולה. הקליפים המופרעים שהם משחררים ליוטיוב, במסגרת העבודה הרגילה שלהם בSNL או לאחריה, זוכים לכמות בלתי הגיונית של צפיות, הם הופיעו בטקס פרסי ה"אמי" והיו מועמדים לפרס ה"גראמי". יאפ, שלושה ילדים יהודים מקליפורניה הם עכשיו כוכבי עתק של עולם ההיפ הופ. זה מצחיק.

מצחיק היא מילת המפתח. בדומה לשלושת היהודים האחרונים ששלטו בעולם ההיפ הופ (רמז: מתחיל במילה ביסטי ונגמר עם מותו של אדם יאוך), חברי לונלי איילנד מתבססים על חוש הומור מטופש ומחודד כאחד. הם החלו מסרטוני יוטיוב מטופשים, הגיעו לבמה הגדולה של SNL, אבל ההצלחה האמיתית הגיע לכיוונם עם שירים מטופשים להחריד בסגנון ראפ, מוזיקה שהם באמת ובתמים אוהבים.

רק שבתור קומיקאים, הם מבינים טוב מאוד את רגעי האבסורד הרבים במוזיקה השחורה. הסתירות, ההגזמות והביטויים המטופשים. לדוגמא אפשר לקחת את הביטוי האווילי להחריד שהתפשט לאחרונה בקרב חובבי הז'אנר. YOLO, שהוא קיצור של המשפט "חיים רק פעם אחת", הפך לביטוי שמשומש ע"י כל מי שמרגיש הוא "חי פרוע" או "מחוץ למסגרת". לרוב המציאות היא שזה יוצא תירוץ עבור טינאייג'רים לעשות שטויות ולהעלות אותם לרשת. "הלונלי איילנד" לא רק הפכו את הביטוי על פיו עם גישה של "אם חיים רק פעם אחת אז צריך לנהוג בזהירות בחיים", אלא גם הביאו את קנדריק למאר, הראפר הכי חם כרגע, להוסיף בית שלם עם עצות על נדל"ן והתנהלות פיננסית.

האלבום עמוס לעייפה ברפרנסים שכאלה. ראפרים שמאייתים את החרוזים שלהם, פוזת הכסף הרבה, השימוש הנפוץ בחרוזי פסיקים (לדוגמא: "כולם היו גסים אלי, חופשה בפריז"). בשיר הפתיחה של האלבום, "Go Kindergarten", הם מדמים שיר מועדונים ש"מדריך את הקהל". נו, אתם יודעים, תזיזו את התחת, תרימו את הרגליים וכו'. רק שאצל לונלי איילנד ההוראות משתדרגות. נגיד, הכה את חבריך, גזור את האצבע האמצעית, תאכלו נעל וכו'.

ההומור המשוחרר הזה עובד לטובת השלישיה שמצליחים להחזיק אלבום מצחיק למדי, לפחות בפעמים הראשונות. בדומה לשני האלבומים הקודמים שלהם, לאחר מספר שמיעות השירים מאבדים מהאפיל הקומי שלהם ונשארים רק עם ראפרים דיי גרועים (כפי שהם עצמם מודים) ומוזיקה שמחקה מוזיקה פופולרית באופן בינוני.

זו לא חוויה שלילית, גם מכיוון שיחד עם הבדיחות הקטנות יש כאן פארודיה דיי חכמה על הז'אנר ששולט בעולם הפופ כמו על עולם המוזיקה הפופולרית בעצמו. העובדה שמוזיקאים רבים ומאוד מצליחים משתפים איתם פעולה (ג'סטין טימברלייק, פארל וויליימס, ליידי גאגא) כמו גם המחוות הקטנות שלהם לראפרים שהם אוהבים (טו-שורט המבריק והמצחיק מתמיד) מזכירים לנו שסך הכל שווה לקחת אותם, וגם את כל הפוזת ההיפ הופ, בקלילות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s