ביקורת אלבום: The Weeknd – Kiss Land

קריאת השקמה

דה וויקנד לא זועק באלבומו החדש, אבל מדובר בשעון המעורר המשמח ביותר לז'אנר הR&B.

נו באמת. זה עוזרת זה?

נו באמת. זה עוזרת זה?

עולם האר&בי תקוע כבר שנים. שנות השישים והשבעים סיפקו פריחה יצירתית בלתי רגילה בז'אנר הובילו לשיאו המסחרי באייטיז, מה שהוביל באופן טבעי לחשיפת יתר בניינטיז, תקופה שבה כל בחור שחור עם קול חצי בינוני הוציא אלבום עם מיטב שירי האהבה הסנכרניים ביותר, רעל במונחים של סגנון מוזיקלי שאמור להיות מושתת על חשיפה כנה של רגשות. עם בוא המאה העשרים ואחת והמפגש עם עידן הציניות, המוזיקה המרגשת הזו הפכה להיות צל חיוור של עצמה.

לכן כל כך משמח לראות את הפריחה המחודשת של האר&בי, בנו העדכני של הסול. אותם אנשים שגדלו במדבר היצירתי שנוצר החלו לחזור אחורה ולצעוד קדימה כאחד ובנו מחדש את התחום עם קצת יותר חיספוס, אינטיליגנציה מוזיקלית וביצים. כן, דרוש אומץ להפוך מוזיקה משעממת למשהו רענן.

דה וויקנד הוא אחד מהדמויות היותר מבריקות בסיבוב החדש הזה. אייבל טספיי התפוצץ לעבר רשת האינטרנט בשנת 2011 עם שלושה מיקסטייפים נטולי פגם ששיחרר, בכל אחד מהם אסופה מיוחדת של שירים אלקטרוניים, חכמים וסליזים להחריד. זה גם המוטיב החוזר באלבום הבכורה הרשמי שלו, "Kiss Land". על אף השם המטופש, גם של האלבום וגם של האמן, דה וויקנד מצליח לייצר מוזיקה מעוררת מוחית וגופנית וללחוץ על כל הנקודות שחשבנו שכבר אין סיכוי שבחור שחור עם קול קטיפה יעז לגעת בהם שוב.

כי עם כל הכבוד לאר קלי, המאמץ שלו להגיע לטונים הגבוהים נשמע מיושן עוד בראשית דרכו וגם כשרונות גדולים כאלייה, מאריה קארי או ביונסה לא הצליחו לקדם את הז'אנר למשהו מעבר ל"מגניב". הגל החדש מחפש להפוך את המוזיקה הסטנדרטית ("ביט איטי, קול גדול והמון רגשות באוויר") למשהו טיפה רענן.

קראו לזה אר&בי להיפסטרים, סול אלקטרוני או האוס מואט בעשרות מונים, טספיי עושה מוזיקה מעוררת רגשות, לרוב סותרים אם ניתן. השירים שלו הם סליזיים ומקסימים כאחד, מלאי אהבה ושנאה. סוג של בלנדר רגשי שכפתור העצור נשבר לו עוד בשלב היצור.

באלבום החדש של דה וויקנד אפשר למצוא דרישות מיניות שלא נשמעות כמאגר קלישאות, שירי בגידה כנים ורגעי דיכאון מזוקקים על ביט שלא מפסיק להפתיע. אין בו מאמץ לסינגל, שיר קליט או מבנה כלשהוא. מדובר ביצירה נטו שמעוצבת באופן מוחלט ע"י שאיפתו של מר טספיי להיות מוזיקאי גדול ולהרים מחדש את תערובת הסגנונות שהוא שנקראה בעבר רידם אנד בלוז, איבדה מכוחה וחזרה להצדיק את השם הישן.

עולם הרידם אנד בלוז שהפך למיושן עוד בניינטיז התרענן לאחרונה בכמה יוצרים מבריקים, כדמות פראנק אושן, מיגל או BJ The Chicago Kid. צעירים שחורים שהבינו ששירים של בויז2מן כבר לא רלוונטים ל2013 ושהעולם צריך יוצרי סול עכשוי עם אוזן פתוחה ולב פעור. דה וויקנד הקנדי, בן 23 בלבד, הוא החיוך האפל מאחורי הקול היפה. לעד עם בלונים קפואים באוויר ובחורה ערומה ברקע, בחדר אפוף עשן ומבט טרוט בעיניים, כותב שיר למועדון חשפנות שמעולם לא נבנה ויושר לבחורה הכי לא נכונה שבחר בה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s