בלונד דהוי

eminem

הזמן הוא עסק לא פשוט. קשה להתמודד עם העובדה שהוא לא עוצר. זה קורה בכל שלב בחיים. בין אם מדובר ברווק הולל שזה עתה נכנס למוסד הנישואין, בין אם זה אדם שעוזב מקום עבודה נוח לטובת אחד חדש או במצחיקן של הכתה שעכשיו סיים לימודים. כל אלה יכולים להסתכל אחורה ולהביט על התקופה שהסתיימה בנוסטלגיה נוגה, אולי להבין את הערך שלה –  אבל לא יותר מזה. תקראו לזה "התבגרות" או "התפכחות", או בכל שם אחר. בסופו של דבר מגיע הרגע בו צריך להמשיך הלאה. רגע אליו אף אחד לא מוכן.

 לאחרונה דלפה לרשת עטיפת האלבום הבא של אמינם שצפוי לצאת ב-5.11.13 ועונה לשם The Marshall Mathers LP 2. אני יכול לשטוח כאן את הסיפור האישי שלי על הפעם הראשונה בה האזנתי למרשל מת'רס אל פי (הראשון) ומה זה עשה לי, אך לא יהיה בזה טעם. הרי כמעט לכל אחד ממעריציו הרבים יש סיפור כזה. המוזיקה שלו ידעה להוציא את האינדיבידואליסט שבמאזין. איכשהו, בין כל הטירוף של סלים שיידי, הצליחה לעבור לה תחושת חמימות של הבנה לליבו של הדחוי, של הלא אהוב. אמינם ידע לגעת בנקודות הרגישות ביותר, ועדיין לעשות זאת בציניות מהזן הכי אדיש ושובר מוסכמות שקיים.

130923-eminem-marshall-mathers-lp-2-cover-art

 נושא ההצלחה של אמינם יכול להעמיד מאמר של אלפי מילים וזה כשעוד מדברים רק על ההערצה אליו בישראל. שלא נדבר על ההשתלטות על שני דורות של MTV. כדי לא להתפזר אנסה להשאר בגבולות ההיפ-הופ, מהם כאמור אמינם התרחב ממזמן – אך תמיד פעל מתוכם. בסופו של דבר, בספק אם מישהו יכחיש שאמינם הוא מגדולי הראפרים בהיסטוריה.

 כשיצא אלבומו השני The Slim Shady LP, לא נראה שאנשים הבינו את חשיבותו. מעבר לשלוש הפקות של דר. דרה ושיר משותף אחד, לא היה שום אמן אורח מלבד רויס דה 9'5.  אלה שהגיעו בגלל Guilty Conscience ו- My Name Is, נשארו בשביל שירים כמוBrain Damage  ו- As the world turns. כלומר, אמינם החזיק כמעט לבדו את האלבום הכי חשוב בקריירה שלו. ולא רק שלו.

 באותן שנים מצבו של דר. דרה לא היה טוב מבחינה אמנותית. האלבום"Dr. Dre Presents the Aftermath" היה מאכזב בלשון המעטה, והפיצוץ עם דת' רואו (כולל סכסוך עם טופאק וסנופ דוג) הביאו את הקריירה שלו למבוי סתום. אחרי ההיסטריה סביב השיר המשותף בין השניים -Guilty Conscience  – נראה היה שדרה חוזר לעניינים. 9 חודשים לאחרThe Slim Shady LP נולד אחד מאלבומי ההיפ-הופ החשובים אי פעם – "2001" של דרה. באלבום התארחו בערך כל אמני ה-west coast לדורותיו, כולל סנופ, איתו הוא דאג להשלים בביצוע משותף ל-ain't nothing but a G' thang בטקס ה-VMA ב-1998 -ביחד עם אמינם. בנוסף אמ. נתן באלבום הזה שתי הופעות אורח בלתי נשכחות. בראיונות חוזרים ונשנים של אמינם ודרה, כל אחד התעקש שהשני הציל את חייו. דרה בהחלט ידע על מה הוא מדבר.

eminem_1

 ההפקות באלבום לא היו המתוחכמות ביותר, אבל סיפקו תפאורה מושלמת לראפ הפסיכוטי והמבריק של אמינם. בעזרת יכולת סטוריטלינג יוצאת דופן שהעמידה בצל ענקים בתחום כמו סליק ריק וסנופ דוג, ובעזרת פרסונות מוטרפות עליהן כשבמרכז כמובן סלים שיידי – נבנה פה עולם מורכב, מבעית אך מבדר שמזכיר סרטים מצויירים כסאות' פארק ורן וסטימפי. היכולת הזו, לבנות עולם מטאפורי ובאמצעות אסקפיזם כזה לדבר על נושאים כמו בדידות, בריונות, יחסי אמא ובן ועוד, מזכירה אלבומים כמו Mm Food של אם.אף. דום ו-Atliens של אאוטקאסט, שחשיבותם להיפ-הופ לא נופלת מזו של TSSLP.

 האלבום The Marshall Mathers LP שהגיע לאחר מכן הוכתר בידי רבים כאחד הגדולים ב-20 השנים האחרונות, ובצדק. באלבום אין הרבה שיתופי פעולה, וגם אותו אמינם מחזיק לבדו לצד הפקות של דר. דרה. בכל זאת, אתמקד בשני שירים בהם מתארחים ראפרים אחרים – Under the Influence עם חברי D12 חברי ילדות של אמינם מדטרויט, ו-Remember Me עם R.B.X ו-Sticky Fingaz.

 זה כמובן עניין של טעם, אבל השיר הראשון מבין השניים הוא מהפחות טובים באלבום, בעוד השני הוא היפ-הופ במיטבו. לאחר שאמינם שבר כל שיא וחצה כל גבול של צנזורה ופוליטיקלי קורקט, נראה שהוא כאילו מנסה להחזיק בכח את הפורטל למימד הזה לחבריו  שיעברו גם הם, אך הם לא עושים את העבודה. במקום שאמ יקח אותם למעלה, הם מורידים אותו למטה וכל שאנחנו מקבלים מהשיר זה קלישאה של סלים שיידי מהאלבום הקודם. לעומת זאת, Remember me הוא שיר הראפ היחיד (באלבום סולו של אמ) בו אמינם משתף פעולה עם ראפרים שאין לו קשר עסקי-חברי איתם. פשוט שיר היפ-הופ שמביא שלושה אמסיז ומפגיש את האחד עם עולמו של זה.

 עלתה קודם ההשוואה ל-MF Doom. דום לכאורה הוא האנטי-תזה של אמינם. מעטים האנשים שיודעים איך הוא נראה (מופיע עם מסיכה) ומעטים האנשים שאינם היפ-הופ הדז ששמעו את שמו. עם זאת, באמצעות שיתופי פעולה מבריקים עם מפיקים כמו דיינג'ר מאוס ומאדליב, שירים משותפים עם סי-לו גרין וגוסטפייס קילה וכבוד עצום שרוכשים לו החבר'ה הגדולים (כמו מוס דף כאן) – ביסס את מעמדו כאחד מאמני ההיפ-הופ החשובים בדור הנוכחי ובכלל.

 ובכל זאת, כשמקלפים את כל המסביב, ומפרקים את העניין לרמת האמן – אמינם ודום דומים מאד. שניהם חריגים מאד בנוף הז'אנר. שניהם עוטים מסיכות ומשתמשים בזהויות ופרסונות מופרכות וקיצוניות. שניהם בשיאם כשהם מגיעים מעמדת האנדרדוג. הבעיה אצל אמינם, היא שבעוד דום מגיע מהאנדרגראונד ולכן תמיד יוכל להיות האנדרדוג – ההצלחה המסחררת של אמינם הביאה אותו למצב שה-TMMLP ו-TSSLP הם נקודות שיא שבספק אם יוכל לשחזר או אפילו להתקרב אליהן.

 נכניס למשוואה עוד ראפרים בני גילו של אמינם פחות או יותר: סנופ דוג, ג'י זי ונאס הגיעו לרמת כוכבות זהה לזו של אמ (נאס מוכר קצת פחות מחוץ לכותלי ההיפ-הופ). ג'יגה וסנופ לא ממש שחררו אלבום היפ-הופ ראוי בעשור האחרון. לנאס היו יציאות מצויינות מאז Hip-Hop is dead, אבל די זז הצידה לטובת אקטים חדשים כמו קנדריק למאר, דרייק, טיילר וג'ואי באדאס. דווקא אמנים פחות מפורסמים ופחות כוכבים כמו ביג בוי, הרוטס, פרעה מונץ' וגם גוסטפייס קילה ממשיכים להוציא אלבומים שאמנם לא מוכרים 10 מיליון עותקים, אבל בהחלט חדשניים, מרתקים והכי חשוב – רלוונטיים.

עוד לפני שנכנס לסחרור כדורי השינה, נראה היה שאמינם מאבד את זה. פולחן האישיות שנבנה סביבו בתקופת 8 מייל היה חסר תקדים, אך בניגוד למה שנראה אז – במובן הרע של המילה. הנסיונות לטפח חבר'ה חסרי כישרון כפיפטי סנט ואובי טרייס, הסכסוכים עם אקטים כמו לימפ ביזקיט, אוורלאסט וג'ה רול תקעו אותו במקום בעוד ההיפ-הופ צעד קדימה.

 הז'אנר עבר הרבה תהפוכות בזמן שאמינם שקע בתנומת חורף של 5 שנים. הרגאטון, הקראנק והאוטו טיון עלו ושקעו. חבר'ה כמו ליל ווין וקניה ווסט נטלו את המושכות וגם דור חדש של אמסיז החל לעשות קולות של השתלטות על העסק. ב-2009, כשעשה אמינם את הקאמבק הראשון עם Relapse הוא ניסה להחזיר לחיים את סלים שיידי אך זה לא עבד. עד מהרה הוא התכחש לאלבום הזה וחזר ב-2010 עם Recovery. לצד תצוגות פלואו וביטים לא רעים בכלל, ניתן היה להרגיש בחשיבות עצמית וכבדות. המעריצים סיפרו לעצמם שהוא חזר, אבל היה די ברור שזה לא זה.

eminem-the-marshall-mathers-LP-2-400x470

אמינם נמצא כרגע במצב בו הוא רק יכול להפסיד. הניסיון להתלות בקלאסיקה הכי גדולה שלו והניסיון להמשיך אותה נראה כאבוד מראש. ב-Berzerk הסינגל הראשון מתוך האלבום, זה נראה כאילו הוא מנסה לרצות את כולם. הוא צבע לבלונד בשביל המעריצים, הביא את ריק רובין בשביל המבקרים וזורק אינספור רפרנסים החל מ-MC Ren לקנדריק למאר כדי לרצות את ההיפ-הופ הדז. התוצאה היא סיר היתוך של קלישאות והוקים מרגיזים.

 קשה לסגור את הגולל על מישהו כמו אמינם. הרי ראפר גדול כמוהו תמיד יכול להפתיע. עם זאת, נראה שמה שהיה נכון בשבילו היה לאמץ את גישת ה-back to basics. קצת לפני Relapse הוא התארח אצל T.I. ובתקופה שלפני Recovery קיבלנו וורסים שלו אצל B.o.B, ליל ווין וניקי מינאז'. שיתוף הפעולה עם ניקי הזכיר מעט שיתופי פעולה מתחילת הקריירה כמו Bus a Rhyme עם מיסי אליוט. מצד שני, לא משנה עד כמה הוא יהיה דומיננטי בטראק אחד מול ראפרים בינוניים, נראה שאמינם, בעשור החמישי לחייו, כבר לא יהיה זה שישמש מראה לתרבות הפופ העכשווית ויוכיח אותה על צביעותה. ככל הנראה הוא לא יהיה זה שיבוא משום מקום ויזעזע את אמות הסיפים של הז'אנר. יש כבר דור שלם של חבר'ה צעירים ורעננים שעושים זאת, והמשחק שייך להם. מה שנותר לאמינם לעשות, זה לבחור – הוא יכול להיות כמו ג'י זי וסנופ ולהישען בעיקר על הממון העצום שיש לו ועל שמו ולעשות מה שהוא רוצה – או לאמץ גישה של אמנים כמו גוסט פייס קילה או MF Doom ופשוט לעשות מוזיקה, מבלי להיתלות בעבר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s