Pusha T – My Name IS My Name – 2013

https://i2.wp.com/mimo.recordingconnection.com/wp-content/uploads/2013/10/pusha-t-my-name-is-my-name-628x628.jpg

ההיכרות הראשונה שלי עם פושה הייתה אני חושב בערך בשנת 2004 כשלראשונה שמעתי את אחד הלהיטים הגדולים של קליפס(הרכב המורכב מפושה טי ואחיו מליס, ששינה את שמו היום לNo Melice והחליט שהוא נוצרי הדוק) Grindin…כן כן השיר הזה שפארל הפיק להם ועשה בו אדליבס מעצבנים בקולות של גרעפסים.
בכל מקרה אחרי השיר הזה די נדלקתי על הצמד וחרשתי את האלבום הראשון שלהם די הרבה ופשוט אהבתי את הסטייל שלהם ואת הצורה שבה הם מראפרפים על קוקאין. כמה שנים אחרי שהאלבום השני יצא חיכיתי לאלבום הסולו של פושה טי כי הבן פשוט היה ממכר כמו הסמים שהוא מדבר עליהם כל הזמן בשירים שלו ואכן אחרי האלבום השלישי של קליפס והאחרון שלהם נכון לאוקטובר 2013 פושה טי פצח בקריירת סולו וחתם ב Good Music של קניה ווסט.
האלבום הראשון שלו היה שנים בהכנות ובשנים אלו הוא הספיק לעבוד בכמה פרוייקטים של קניה ושל GOOD Music, לשחרר 2 מיסטייפים לא רעים בכלל ו EP מעניין וגם ביף די מתוקשר עם ווין הקטן ו Young Money שהוביל לשיר Exodus 23:1 שהיה בין השירים האהובים עלי ב 2012. אחרי שורה של סינגלים ב 2013 האלבום שוחרר סוף סוף באוקטובר ועד היום מכר קצת יותר מ 100 אלף עותקים בארה"ב והכיל כמה שמות נוצצים בתור מפיקים כגון:
Kanye West, 88-Keys, Don Cannon, No I.D., Nottz, Pharrell Williams, Swizz Beatz, The-Dream וכמה אחרים. בתור אורחים הוא הביא את  Chris Brown, Rick Ross, Ab-Liva, The-Dream, Jeezy, Kevin Cossom, Kelly Rowland, 2 Chainz, Big Sean, Kendrick Lamar, Future  ו  Pharrell.
הביקורות היו חיוביות כלפי האלבום וכך פושה ביסס את עצמו בתור סולואיסט לא רע שמסתבר מסוגל לעשות אלבום טוב בלי אחיו.

אז כמו שציינתי לפני שהאלבום יצא לחנויות, יצאו מספר לא קטן של סינגלים שרובם לדעתי היו בחירה מעולה ובעלי סאונד טוב מאוד שהתאים למיינסטרים הממוצע וגם לקהל הקשוב יותר.
הראשון מבינהם היה Pain שיצא עוד אי שם בסוף שנת 2012 שלא זכה להרבה תשומת לב אבל הסינגל הבא שלו, Numbers on the Boards, שהכיל הפקה לא שיגרתית שלמרבה ההפתעה הייתה של קניה ווסט ולמרות הסאונד המשונה, מדובר בשיר מעולה שלא מתפשר על איכות לטובת מצעדים, אפילו לא קצת.
Sweet Serenade הייתה עוד דוגמה די טובה לזה…למרות הפזמון הפרוטי שעשה לו כריס בראון מכל האנשים ושם שנותן רמז שזה הולך להיות שיר לבחורות, מדובר על אחד מהפסגות של האלבום הזה. מהביט המעולה של קניה ווסט וסוויס בייטז ועד הוורסים הנהדרים של פושה מדובר ללא ספק ביצירה שלא פוגשים כל יום. למרות שהשם של השיר זה "סרנדה מתוקה" אין בינו שום קשר לשום דבר שקשור לסרנדות או לבחורות.
סינגלים אחרים לאלבום היו King Push, האינטרו המצויין של האלבום שלא היה ממש סינגל רשמי אבל צולם לו קליפ והוא כיכב בתחנות הרדיו בתור פרומו לאלבום החדש והמתקרב שלו. לאחרונה גם Nosetalgia הפך לסינגל הרביעי הרשמי של האלבום והקליפ שוחרר ממש בימים אלה(3 לנובמבר) שללא ספק מדובר ביצירה בפני עצמה. פושה וקנדריק מדברים קצת על ימים שהיו כאשר קנדריק עם וורס רוצח ביותר סוגר את השיר בצורה כמעט משלמת.
חוץ מהסינגלים שברובם המוחלט היו שירים מוצלחים מסתררים באלבום עוד כמה יהלומים, כמו השיר Suicide ביחד עם חברו הוותיק  Ab-Liva. השיר 40 Acres שגם הוא בדומה ל Sweet Serenade בא עם פזמון לא מתאים לסגנון של פושה, אבל בפנים מסתתר שיר מעולה וכך גם שיר הסיום S.N.I.T.C.H., גם הוא כולל חבר וותיק, Pharrell Williams, שגם הפיק את השיר אבל בין היהלומים הכי נוצצים באופן מפתיע היה שיתוף הפעולה עם Rick Ross בשיר Hold On, שלמרות האוטוטיון הכבד לאורך כל השיר מציג וורסים טובים של פושה ואפילו אחד טוב של ריק רוס.
הבעיה הגדולה באלבום הגיע במספר שירים כמו No Regrets, Let Me Love You ו Who I Am שכללו אורחים וסאונד שפשוט לא הלכו ביחד עם פושה טי…במיוחד Let Me Love You, ברצינות..? קלי רולנד? שיר אהבה??? את שני השירים האחרים אני יכול להבין את החובה של פושה להכניס אמנים כמו 2 Chainz ו Big Sean שבאים ביחד עם הטריטוריה של GOOD Music ויאנג ג'יזי בשביל למכור עותקים אבל העובדה היא שהשירים האלה פשוט נהרסו בגללם.

לסיכום אני יכול להגיד לכם שמדובר בסה"כ באלבום קצר(אני אוהב אלבומים שלא נמרחים יותר מדי) וטוב בלי יותר מדי בולשיט, מה שמאוד חסר במיינסטירים היום. פושה טי כמעט ולא הקריב מהסאונד המקורי שלו בשביל לרצות את חברות התקליטים ומעבר לזה, הסאונד שלו, הסטייל והנושאים שלו לא ממש השתנו ונשארו די דומים למה שהקליפס היו עושים(אתם יודעים…סמים סמים סמים). אני אומנם בעד גדילה אומנותית אבל אם כבר פושה עלה על נוסחה כה מנצחת, עדיף שישאר איתה לכמה שנים שעוד נשארו לו "במשחק"(להזכירכם הוא כבר בן 36 וחצי).
היו מספר קטן של נפילות באלבום הזה שלי אישית גרמו לכמה דקות של שיעמום ועצבים אבל ניתן לדלג עליהם בלי להרוס יותר מדי את חווית השמיעה. לרוב גם ההפקות שפושה בחר היו די טובות, חלקן היו טיפה משונות כמו Numbers On the Boards ו Suicide והיו גם סתם לא מוצלחות כמו Let Me Love You. אבל מה שהיה הכי חסר לי זה המעורבות של פארל באלבום הזה, בתור מישהו שהיה קבוע ובצורה עמוקה ויסודית מעורב בעבודות של הקליפס בעבר הפיק שני שטראקים בלבד. הצד הטוב הוא המעורבות של הבוס החדש, קניה ווסט שהתביע את החותם שלו בצורה טובה באלבום.
מדובר באלבום שהייתי משקיע בו כמה גרושים ללא שום ספק אז אם יש לכם כמה שקלים פנויים, גשו לדיסק סנטר או תכנסו לאיבי ותתמכו בראפרים שעדין עושים את זה כמו שצריך.
לציון הסופי אני חושב שאתן לאלבום 3.5 כוכבים…אלבום טוב אבל עדין רחוק מלהיות מושלם.

ThaFatPimP

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s