וידאו
3

לא סוחף

5352_512248088867289_1487784995_n

רגע של רחמים עצמיים, מי שאין לו כוח לזה שידלג לפסקה הבאה: תראו, לסקר את ההיפ-הופ הישראלי זו עבודה לא פשוטה. מצד אחד יש היכרות אישית עם רבים מהנוגעים בדבר, אתה רואה – מקרבה כזו או אחרת – כמו קשה הם עובדים וכמה הם רוצים. אוטומטית זה מעלה אצלך את רמת האמפתיה. הרצון לפרגן – כמו שהציג את זה מתן כשכתב על קאשי – הוא גדול. אבל אם תמיד מפרגנים לכולם – או יותר גרוע, אם מפרגנים תמיד לאותם האנשים וקוטלים תמיד את אותם האנשים – מה שווה מה שאתה כותב? ומצד שלישי לקטול מישהו (או משהו) רק כדי לא לצאת משוחד זה טיפשי, אבל ממש. כאמור, לא פשוט, ועכשיו לעניין

בארבע השנים האחרונות ערכתי כל שנה סיכום מקיף (שהלך והתרחב) להיפ-הופ הישראלי על ידי האמנים עצמם. השנה לא. אולי זה בגלל מחויבויות שונות ומשונות, אבל זה בעיקר הדרייב שירד. אני מתחבט בשאלה האם זה רק אני או שמדובר על משהו גורף יותר ולא הצלחתי להגיע לתשובה חד משמעית. הנטיה שלי להגיד שזה גורף, אבל היי, קחו את הפוסט הזה בערבון מוגבל, או – עדיף, בגלל שמדובר כאן על תשוקה של אנשים – שכנעו אותי שאני טועה.

להמשיך לקרוא

0

סו(וא)גה עילית

swag_is_for_boys,_class_is_for_men-451367

ראפרים תמיד אהבו להתרברב, למי יש יותר מכוניות, אקדחים, ביצ'ז. מי מנהל את העיר. ריספקט. הם לא המציאו שום דבר, יורם גאון – באלטר אגו שלו כקזבלן – כבר הציג את השאלה לפני 40 שנה – למי יש יותר כבוד. אנחנו ב-2013, הדיבור היום הוא למי יש יותר סוואג.

אין פירוש עברי למילה הזו, התרגום הנפוץ ביותר מדבר על התנהגות יהירה, אחרים מדברים על פוזה, אני רוצה להציע את המילה 'רהב' – מצד אחד משהו מרהיב ומתרברב בו זמנית. אתה לא יכול 'להתייהר' ובפוזה יש בעיקר פלצנות, אבל רהב – מלבד האסוציאציה לרני רהב, הבנאדם עם הכי פחות 'סוואג' שאני יכול לחשוב עליו – מצליח לתפוס את המונח משני הקצוות.

בסוואג יש את הכל, יש את הS של סטייל, יש את הG של גרוב, יש את האופנה ויש – בעיקר – את הביטחון להיות זה שמוביל את האופנה. בשבועות האחרונים נתקלתי בחנות למוצרי סוואג, שזה מצחיק רק קצת פחות ממה שזה עצוב, כי בנאדם שיש לו את הסוואג לא צריך לקנות כובע שכתוב עליו סוואג באותיות ניאון. הוא לא לובש מכנסי סקיני בצבעים שיגרמו לפרחה מבאר שבע לפסול כי הם צעקניים וצמודים מדי, רק בגלל שזה מה שאותם ראפרים שמשתמשים במילה הזו לובשים בקליפים שלהם. פאט ריילי – אחד שמבין בסוואג, גם בלי לדעת את פירוש המילה – הגיע לליגת הNBA בתור מאמן צעיר והתחיל ללבוש חליפות יקרות, מהר מאד מאמנים נוספים אימצו את האופנה, וכשהוא עבר לכס הפרשן הוא אמר 'אתה יכול לקנות אופנה, אבל הסטייל הוא כולו שלך'. סוואג זה להרגיש נוח בתוך העור של עצמך ולגרום לאחרים לרצות לחקות אותך, לא ההיפך.

אחד שאנשים רוצים לחקות, אפילו שהוא נקרא על שם דג, הוציא עכשיו מיקסטייפ, תחת השם מיקסטייפ בייבי 2. בתור אחד שמתעסק גם בג'ינגלים טונה – איתי זבולון, אבל לא יניר האחמ"ש – החליט שאם המוצר מספיק טוב זה לא משנה איך יקראו לו.

המוצר עצמו, אגב, סה"כ לא רע. יש שם קטעים שלא מחדשים שום דבר, אבל יש שם גם כמה קטעים שלא נשמעים כמו שום דבר ששמעתם – ובעיקר כמו משהו שאף אחד אחר לא יכול לעשות. עזבו אותכם מטקסט, חם עכשיו. לכו, תורידו, תהנו.

3

מה שהיה היה

Image

וואו, אני לא זוכר כזו התרגשות מאז 2002, בהיפ-הופ בפארק, או מאז 2001 מחישגוזים בפארק, או מאז 2000 מחישגוזים 2, או מאז ההופעה ההיא באילת או.. או.. או….
כן, הרבה זכרונות ורגשות נוסטלגיים הציפו את סצינת ההיפ-הופ הישראלית בשבוע האחרון, חגיגות ה-18 למאד מאן ניגנו לנו על נימי הנפש, והוציאו (במקרה הטוב) טקסטים מצוינים כמו זה של מתן שרון כאן שהקריאה שלו הזכירה לי ימים עתיקים ויפים יותר, שהיו לפני שקראתי את הטקסט הזה (ברצינות אחי, בשביל בן אדם עם הפרעות קשב חפרת את החיים) ובמקרה הרע את חולצות הפובו מהמאחורה של הארון.

זה הבלוג של מאד מאן, לכן נראה לי ראוי לפתוח את הפוסט הזה בציטוט של מאד מאן (מפרק הסיום של העונה הראשונה יש גם וידיאו, אבל בגלל שאתם ראפרים קשוחים אתם לא תראו אותו): "טדי סיפר לי שביוונית, משמעות המילה נוסטלגיה היא 'כאב מפצע ישן'. זו צביטה בלב שלך, חזקה הרבה יותר מהזיכרון עצמו". ועכשיו בואו נדבר על ערב ההופעות.

צריך לומר שני דברים: הראשון – היה אחלה ערב הופעות. היו תקלות קטנות ורגעים לא ברורים, אבל בסך הכל היה אחלה ערב. בנימה אופטימית זו אני רוצה להגיד גם את הדבר השני:

זין על הנוסטלגיה

חברים, צריך לומר את זה בצורה הכי ברורה: עם כל הכבוד למה שהיה פעם, המצב של ההיפ-הופ הישראלי מעולם לא היה טוב יותר. אמנים משחררים חומרים חדשים על ימין ועל שמאל, האינטרנט ייתר את חברות התקליטים, הקליפים נראים מהוקצעים מתמיד, כמות ההיפ-הופ במועדונים רק עולה וגם המגוון המוזיקלי של החומרים רק הולך ומתרחב. בקיצור, הנוסטלגיה – ותסלחו לי רגע על הקלישאה – גרמה לאנשים להתרפק על העבר במקום להנות מההווה ולהסתכל על העתיד.

הנוסטלגיה גם הציגה את האקט העצוב ביותר (מבחינתי) של הערב. כבר בהופעת ההשקה של פלד עברה בי תחושת אי נוחות בהופעה של שב"ק ס', אבל הפעם זה כבר היה ממש מעציב לראות את נימי, מירו וחמי עולים על הבמה. אולי זו הייתה השעה המאוחרת, אבל משהו באנרגיות פשוט לא עבד (וזה עוד בלי להתייחס לטקסטים שאולי נשמעו מגניב כשהם היו בני 25-27, אבל היום כשהם מסתובבים בסביבות גיל ה-40 נשמעים מביכים, קצת כמו הפדיחות שאבא עשה לכם מול החברים מהכיתה).

בצד הטוב של הדברים צריך לומר שכמות הכשרון שהייתה על הבמה הזו, בערב הזה, לא רואה ממטר שום ערב הופעות שכולם דיברו עליו בערגה לפני כן. ואני חושב שהקהל גם יודע את זה, אז למה כולם הוצפו בנוסטלגיה? כי רצו להרגיש חלק מקהילה. מהמובמנט שהפך את קבוצת האנשים הזו שאוהבת את אותה מוזיקת שוליים למה שנקרא אז 'סצנה'. אבל החלק הזה, הסצנה הזו – ולא משנה כמה הצהרות אהבה ואחדות יפזרו לירון תאני ואלון דה לוקו מהבמה – מת. רוצים להחיות אותו? אחלה, אפשר לנסות, אבל זה לא יקרה מזה שתתרפקו על העבר.

אז פעם הבאה כשיש ערב הופעות כזה, תלכו אליו בשביל מי שמופיע היום, לא בשביל מי שעלה על הבמה ההיא בפארק, ועל הדרך תרימו טלפון לחבר או שניים שאוהבים היפ-הופ ותסבירו לו שהוא צריך לבוא לשמוע את החבר'ה האלה, כי ההיפ הופ הישראלי? הוא ממש לא מה שהוא היה פעם.

0

פלד דופק ח.ר.ק.ו.ת

Image

כמה מסקנות מההופעה של פלד בסאבליים:

1. הקלישאה תמיד מוכיחה את עצמה: אין תחליף לדבר האמיתי. עם כל הכבוד לסימפולים, תכנותים ודי.ג'יי (אור הקטן שעשה עבודה מעולה) אין תחליף ללהקה חיה. פלד גם יודע להשתמש בה כדי להגביר את האנרגיות עד שההופעה יוצאת מתחומי ההיפ-הופ ה'מסורתי'. בסאבליים זה היה פחות משמעותי, אבל כדי להגיע לקהל גדול יותר – זו דחיפה שחשוב לעלות.

2. דיברנו על להקה? יש ראפרים שעובדים טוב יותר בהרכב ויש כאלו שבנויים לסולו, בהופעה הזו ראינו דוגמה אחת מכל סוג – אורטגה, שכל פעם שתשים לידו עוד אמ.סיז יהפוך להיות מפלצת אמיתית, וסאבלימינל – שלא ממש מותיר מקום לאנשים אחרים. ובנימה זו איזה כיף לראות שוב את פלד ואורטגה, החיבור בינהם פשוט אדיר.

3. כמה מילים על סאבלימינל – חייב להתייחס לזה איכשהו – דבר ראשון היה יכול להיות מעניין לשמוע מה סיקסטי ניין (שהגיע עם סאב) חשב על ההופעה. סאבלימינל היה מבסוט, זה היה ניכר בו.

4. בהופעה עצמה לראות את נצ'י ומיד אחריו את סאבלימינל היה קצת כמו לראות את לברון ג'יימס משחק ומיד אחריו את ג'ורדן עולה למשחק ותיקים. מצד אחד המובים עדיין שם. האקס פקטור הזה שהפך אותו לגדול מכולם בזמנו עוד ניכר, אבל ברור שהיום הוא כבר לא באיי-גיים שלו.

5. ועדיין – אחרי כל ההשמצות שרצו עליו מצד הקהל ה'קשה' של ההיפ הופ – מגיע לסאבלימינל כבוד גדול. גם על הנכונות לבוא וגם על היכולת להבין לאן הוא הגיע – הוא הצטרף לביט של 'הוא זכאי' עם שני וורסים מהאהובים ביותר על אותו קהל – הוורס מתהודת זהות והוורס הראשון מ'שאולין לתל אביב' ואחר כך עבר לשני שירים מהאלבום שהעניק לו את סטטוס ה'טוב ביותר' – הפינאלי ותני לי (כשפלד מצטרף אליו עם הוורס שלו מ'שרשראות מזהב', במה שהיה לדעתי החלק החלש ביותר בהופעה) וכמובן – חיבוק חברי עם אורי שוחט, אחרי הדם הרע שזרם בינהם אחרי האלבום האחרון של סאב.

6. לפני המנה העיקרית – יא אללה איזה אמ.סי נהיה מנצ'י. מעבר לסקילז שהיו שם תמיד וממשיכים להתפתח, הנוכחות הבימתית שלו הופכת להיות גדולה על המדינה הזו באמת. קצת כמו סאבלימינל בתפר בין האור מציון והאור והצל.

7. ועכשיו לכוכב השמחה – פלד. יש לבחור הזה דברים שאי אפשר ללמד. היכולת להשתלב טוב בסולו, עם עוד ראפרים, עם להקה, על ביט, באקפלה, לשבור את הפלואו שאתה מכיר מהשירים בעל פה ולהצליח להוריד את הפלואו – בכוונה – מהביט ולהחזיר אותו באותה השורה. ההופעה שהוא דפק בורס השני של 'חרקות' הייתה אדירה ויש לו את האישיות שהולכת על התפר שבין הגאנגסא לילד-של-אמא (שהייתה בקהל) וככה לא להפוך אותה לאבסורדית. יהיה מעניין לראות אם הוא יצליח לשמר ולהמשיך להשקיע בהפקה הנוכחית (שאין לי ספק שהיא יקרה) וגם להמשיך להקליט ולהוציא חומרים חדשים. בשביל פלד – ולמען מי שרוצה לראות את המוזיקה הזו מתפתחת ומתקדמת – אני מקווה שכן.