0

Pusha T – My Name IS My Name – 2013

https://i2.wp.com/mimo.recordingconnection.com/wp-content/uploads/2013/10/pusha-t-my-name-is-my-name-628x628.jpg

ההיכרות הראשונה שלי עם פושה הייתה אני חושב בערך בשנת 2004 כשלראשונה שמעתי את אחד הלהיטים הגדולים של קליפס(הרכב המורכב מפושה טי ואחיו מליס, ששינה את שמו היום לNo Melice והחליט שהוא נוצרי הדוק) Grindin…כן כן השיר הזה שפארל הפיק להם ועשה בו אדליבס מעצבנים בקולות של גרעפסים.
בכל מקרה אחרי השיר הזה די נדלקתי על הצמד וחרשתי את האלבום הראשון שלהם די הרבה ופשוט אהבתי את הסטייל שלהם ואת הצורה שבה הם מראפרפים על קוקאין. כמה שנים אחרי שהאלבום השני יצא חיכיתי לאלבום הסולו של פושה טי כי הבן פשוט היה ממכר כמו הסמים שהוא מדבר עליהם כל הזמן בשירים שלו ואכן אחרי האלבום השלישי של קליפס והאחרון שלהם נכון לאוקטובר 2013 פושה טי פצח בקריירת סולו וחתם ב Good Music של קניה ווסט.
האלבום הראשון שלו היה שנים בהכנות ובשנים אלו הוא הספיק לעבוד בכמה פרוייקטים של קניה ושל GOOD Music, לשחרר 2 מיסטייפים לא רעים בכלל ו EP מעניין וגם ביף די מתוקשר עם ווין הקטן ו Young Money שהוביל לשיר Exodus 23:1 שהיה בין השירים האהובים עלי ב 2012. אחרי שורה של סינגלים ב 2013 האלבום שוחרר סוף סוף באוקטובר ועד היום מכר קצת יותר מ 100 אלף עותקים בארה"ב והכיל כמה שמות נוצצים בתור מפיקים כגון:
Kanye West, 88-Keys, Don Cannon, No I.D., Nottz, Pharrell Williams, Swizz Beatz, The-Dream וכמה אחרים. בתור אורחים הוא הביא את  Chris Brown, Rick Ross, Ab-Liva, The-Dream, Jeezy, Kevin Cossom, Kelly Rowland, 2 Chainz, Big Sean, Kendrick Lamar, Future  ו  Pharrell.
הביקורות היו חיוביות כלפי האלבום וכך פושה ביסס את עצמו בתור סולואיסט לא רע שמסתבר מסוגל לעשות אלבום טוב בלי אחיו.

אז כמו שציינתי לפני שהאלבום יצא לחנויות, יצאו מספר לא קטן של סינגלים שרובם לדעתי היו בחירה מעולה ובעלי סאונד טוב מאוד שהתאים למיינסטרים הממוצע וגם לקהל הקשוב יותר.
הראשון מבינהם היה Pain שיצא עוד אי שם בסוף שנת 2012 שלא זכה להרבה תשומת לב אבל הסינגל הבא שלו, Numbers on the Boards, שהכיל הפקה לא שיגרתית שלמרבה ההפתעה הייתה של קניה ווסט ולמרות הסאונד המשונה, מדובר בשיר מעולה שלא מתפשר על איכות לטובת מצעדים, אפילו לא קצת.
Sweet Serenade הייתה עוד דוגמה די טובה לזה…למרות הפזמון הפרוטי שעשה לו כריס בראון מכל האנשים ושם שנותן רמז שזה הולך להיות שיר לבחורות, מדובר על אחד מהפסגות של האלבום הזה. מהביט המעולה של קניה ווסט וסוויס בייטז ועד הוורסים הנהדרים של פושה מדובר ללא ספק ביצירה שלא פוגשים כל יום. למרות שהשם של השיר זה "סרנדה מתוקה" אין בינו שום קשר לשום דבר שקשור לסרנדות או לבחורות.
סינגלים אחרים לאלבום היו King Push, האינטרו המצויין של האלבום שלא היה ממש סינגל רשמי אבל צולם לו קליפ והוא כיכב בתחנות הרדיו בתור פרומו לאלבום החדש והמתקרב שלו. לאחרונה גם Nosetalgia הפך לסינגל הרביעי הרשמי של האלבום והקליפ שוחרר ממש בימים אלה(3 לנובמבר) שללא ספק מדובר ביצירה בפני עצמה. פושה וקנדריק מדברים קצת על ימים שהיו כאשר קנדריק עם וורס רוצח ביותר סוגר את השיר בצורה כמעט משלמת.
חוץ מהסינגלים שברובם המוחלט היו שירים מוצלחים מסתררים באלבום עוד כמה יהלומים, כמו השיר Suicide ביחד עם חברו הוותיק  Ab-Liva. השיר 40 Acres שגם הוא בדומה ל Sweet Serenade בא עם פזמון לא מתאים לסגנון של פושה, אבל בפנים מסתתר שיר מעולה וכך גם שיר הסיום S.N.I.T.C.H., גם הוא כולל חבר וותיק, Pharrell Williams, שגם הפיק את השיר אבל בין היהלומים הכי נוצצים באופן מפתיע היה שיתוף הפעולה עם Rick Ross בשיר Hold On, שלמרות האוטוטיון הכבד לאורך כל השיר מציג וורסים טובים של פושה ואפילו אחד טוב של ריק רוס.
הבעיה הגדולה באלבום הגיע במספר שירים כמו No Regrets, Let Me Love You ו Who I Am שכללו אורחים וסאונד שפשוט לא הלכו ביחד עם פושה טי…במיוחד Let Me Love You, ברצינות..? קלי רולנד? שיר אהבה??? את שני השירים האחרים אני יכול להבין את החובה של פושה להכניס אמנים כמו 2 Chainz ו Big Sean שבאים ביחד עם הטריטוריה של GOOD Music ויאנג ג'יזי בשביל למכור עותקים אבל העובדה היא שהשירים האלה פשוט נהרסו בגללם.

לסיכום אני יכול להגיד לכם שמדובר בסה"כ באלבום קצר(אני אוהב אלבומים שלא נמרחים יותר מדי) וטוב בלי יותר מדי בולשיט, מה שמאוד חסר במיינסטירים היום. פושה טי כמעט ולא הקריב מהסאונד המקורי שלו בשביל לרצות את חברות התקליטים ומעבר לזה, הסאונד שלו, הסטייל והנושאים שלו לא ממש השתנו ונשארו די דומים למה שהקליפס היו עושים(אתם יודעים…סמים סמים סמים). אני אומנם בעד גדילה אומנותית אבל אם כבר פושה עלה על נוסחה כה מנצחת, עדיף שישאר איתה לכמה שנים שעוד נשארו לו "במשחק"(להזכירכם הוא כבר בן 36 וחצי).
היו מספר קטן של נפילות באלבום הזה שלי אישית גרמו לכמה דקות של שיעמום ועצבים אבל ניתן לדלג עליהם בלי להרוס יותר מדי את חווית השמיעה. לרוב גם ההפקות שפושה בחר היו די טובות, חלקן היו טיפה משונות כמו Numbers On the Boards ו Suicide והיו גם סתם לא מוצלחות כמו Let Me Love You. אבל מה שהיה הכי חסר לי זה המעורבות של פארל באלבום הזה, בתור מישהו שהיה קבוע ובצורה עמוקה ויסודית מעורב בעבודות של הקליפס בעבר הפיק שני שטראקים בלבד. הצד הטוב הוא המעורבות של הבוס החדש, קניה ווסט שהתביע את החותם שלו בצורה טובה באלבום.
מדובר באלבום שהייתי משקיע בו כמה גרושים ללא שום ספק אז אם יש לכם כמה שקלים פנויים, גשו לדיסק סנטר או תכנסו לאיבי ותתמכו בראפרים שעדין עושים את זה כמו שצריך.
לציון הסופי אני חושב שאתן לאלבום 3.5 כוכבים…אלבום טוב אבל עדין רחוק מלהיות מושלם.

ThaFatPimP

 

מודעות פרסומת
0

ביקורת אלבום: Tech N9ne – Something Else

בא מלמטה

עם הכח הכלכלי שסיפקו לו מעריציו טק ניין ממשיך לבצע את המוזיקה שהוא אוהב בשיא הכח, בחיי השטן, יש לו כח.

Tech-n9ne

"אני רואה אותך שם, קורא בתחתונים"


מאז תחילת השנה הלועזות הלייבל " Strange Music" שיחרר שישה אלבומים. בסטנדרט של לייבל עצמאי מדובר בכמות לא קטנה. בסטנדרט של לייבל עצמאי שמתמחה בהיפ הופ ומחזיק בשם הגאה "מוזיקה מוזרה", בהתחשב במכירות המוצלחות של רובם, מדובר בהצלחה מפתיעה. עם זאת, אין סיבה להיות מופתע מההצלחה של הלייבל שבראשו עומד הראפר המיוחד טק ניין. כבר יותר מעשור טק מבטיח את ההצלחה הזו בדיוק – היכולת להוציא אלבומים כמו שהוא אוהב לאנשים שאוהבים אותו. מפתיע, אבל בהחלט מובן.

האלבום ה13 של טק ניין מבאר מעט את ההצלחה הגדולה של הראפר והלייבל שלו. כל ששת האלבומים מכילים את הטעם החד והייחודי של טק, נבראו בדמותו, ומשווקים לקהל העצום שהפך את טק ניין לראפר העצמאי המצליח בארה"ב עוד בתקופה שבה לא היה למוזיקאים יכולת להצליח בלי גב של חברת תקליטים משמעותית מאחוריהם. טק ניין עשה את זה בדרכו באופן עיקש, חסר מעצורים ומשמעותי. כבר שנים שהוא מבטיח ש"הוא לא יהפוך למיינסטרים, המיינסטרים יהפוך לטק". זה אמנם לא התקיים במלואו, אבל טק בהחלט מצא את קבוצת הקהל הנרחבת שמאפשרת לו להוציא את המוזיקה שלו.

שמו של האלבום, Something Else, מטעה מעט, מכיוון שלא מדובר במשהו אחר ממה שטק הביא ב12 האלבומים האחרים, אבל בהחלט מדובר במשהו אחר מההיפ הופ שנחשף במדיה המרכזית. העצמאות הכלכלית מאפשרת לטק עצמאות אמנותית, כזו שנותנת לו את המרחב לבצע אלבומי קונספט, לארח שמות כמו The Game בשיר נטול כל סיכוי לסינגל ולהעמיס שצף מילים על אלבום בן מעל לשעה שמתעסק בנושאים אפלים באותה הכנות שבו הוא מספק שירי מסיבות עקומים.

ביטים עקומים, משפטים קצוצים ופלאו אלים הם לא דבר נדיר ביצירה של טק, והעובדה שסביב הסגנון האפל שלו התאספו כמות קהל נכבדת של מעריצים הדוקים מאין כמוהם משמחת את היוצר הראשי. הוא מצידו מספק להם את מה שלמדו לאהוב, חוגג את החופש שמתאפשר לו ולא סותר על פניהם של מי שהעלה אותו לדרגת אימפריה קטנה. כל אלבום של טק הוא חגיגה לאוהביו, ו Something Else ממשיך בחגיגה המוזרה באותה האנרגיה שטק הציג עוד מאלבומו הראשון, בתוספת ערך הפקתי, אורחים מרהיבים כקנדריק למאר (בשיר מדהים) , סי-לו גרין וסרג' טנקיאן (סיסטם אוף א דאון). טק אמנם יכול להתרווח אחורה ולהנות מההצלחה, אבל בוחר להמשיך ללחוץ על הגז ולשמח את מי שנתן לו את הרשיון להיות מוזר.

וידאו
1

ביקורת אלבום: סיסטם עאלי – سيستم عالي

קול אחד

סיסטם עאלי אמנם מורכבים ממגוון תרבויות ועשרה חברי להקה, אבל המסר הנדיר שלהם הוא אחיד להפליא.

סיסטם

"רמי, סוף סוף הצלחת לייצר את מסדר הזיהוי המגוון בעולם"

עשרה אנשים, ארבע שפות ועיר אחת. זה הוא הDNA של סיסטם עאלי, להקת ההיפ הופ הרב תרבותית שהחלה לפעול לפני כ6 שנים בשכונת עג'מי. למען האמת, לקרוא לה רב תרבותית או לתייג אותה כלהקה פוליטית יהיה קצת מעליב. הרי ברור איזה קהל מגיע להופעות מהסוג הזה וריח ההתנשאות מדיף מהביטוים האלה, ריח שלא מתיישב בשום אופן עם המוזיקה והאווירה של ההרכב הנדיר הזה.

נכון, יש שם מגוון מינים, דתות וגזעים. נכון, הם מבצעים ראפ בעברית, ערבית, רוסית ואנגלית. ונכון, הם באים משכונה עם דימוי מאוד ספציפי שלא מאפשר להם לברוח מהתפיסה של "באנו מהתחתית", אבל סיסטם עאלי הם קודם כל להקה טובה מאוד שעושה מוזיקה מעניינת כשהאמירה החזקה ביותר שיש להם היא לא פוליטית או חברתית, אלא אנושית. הבדלים או שוני לא משחקים כאן בהרכב, הם קול אחד, גם אם חברי הלהקה לא תמיד מבינים את הדובר של אותו הרגע.

אלבום הבכורה שלהם, שנושא את שמם, קצר למדי. שישה שירים, חצי שעה, אבל עומס רב של מוזיקה, שפות ותוכן זורם דרך האלבום הזה באופן מהפנט, מכיל בתוכו את המתח הטבוע בעיר שממנה הגיעו, שבה נפגשו במרתף של מרכז קהילתי. המבטאים, הלשון וההשפעות המוזיקליות השונות מתגבשות ליצירה אחת שובה וחד פעמית.

החוסר היחידי שיש באלבום הוא כמעט בלתי נמנע, שכן נדירים האנשים שמדברים את ארבעת השפות של האלבום, לכן את התוכן המענין, הפרוזאי, שבאלבום בלתי אפשרי להבין במלואו וכל מה שנותר לעשות הוא להרכיב את התמונה מחלקים משוחררים של ריסיס שפה. האפקט הזה, שמחייב את המאזין להישאר בערנות ולחפש את המילים המוכרות גם ברגע שמושמעת השפה שהוא אינו רגיל להקשיב לה. החוויה הבינלאומית הזו, שמסתתרת מתחת לאף הישראלי מבלי לקבל יחס ממשי, זוכה לאור הזרקורים אצל סיסטם עאלי שנותנים מקום של כבוד לכל אחת מהשפות המדוברות בארצנו.

"המהפיכה תבוא בגלל האהבה שלי לקהילה שלי" הוא המשפט שפותח את השיר הסוגר באלבום. הוא משפט מכונן, שכן הלהקה מכוונת לקהילה. השיר שמוכו נלקח המשפט נקרא "בונים את הבית מחדש", וניתן להניח שההתייחסות היא ל"בית סיסטם עאלי" שהקימו חברי הלהקה, מרכז מוסיקה לנוער וצעירים בגבול יפו בת-ים. כל ההכנסות מהאלבום מוקדשות לטובת אותו בית, מה שמנציח את סיסטם עאלי כאחת הלהקות היחידות בארץ שגם מביאות מסר וגם מיישמות אותו. זו הדרך המושלמת לבנות בית בארץ ישראל, מחדש.

0

ביקורת אלבום: J.Cole – Born Sinner

על גאווה ואלבום קודם

אחרי אלבום בכורה מאכזב מוציא ג'יי קול, שכבר סומן כממשיך דרכם של ג'יי זי ונאס, אלבום ברמה שראויה למעמד.

J.Cole – Born Sinner

יש לי משהו עצוב בעיניים?

ג'יי קול סומן כג'יי זי הבא. זה לא רק בגלל השם שמזכיר את הראפר המפורסם, קול הוא למעשה האמן הראשון שהוחתם בלייבל של ג'יי זי והבטחה ענקית בעיני כל חובבי המוזיקה השחורה בהיותו ראפר אינטילגנט עם נקודת מבט ביקורתית וכשרון רב שנע בין יכולות הפקה לכתיבה מורכבת. רק שעם כל ההבטחה, כשהוציא קול את אלבום הבכורה שלו, "Cole World: The Sideline Story", הוא זכה לתגובות פושרות ולא יותר.

זה היה מוצדק. האלבום ההוא לא הראה כלום ממה שנרמז בכל ההבטחות והשאיר סימני שאלה רבים על היכולת של ג'יי זי לזהות להיט ולא רק לייצר אחד. קול מצידו נתקל לראשונה בתגובות לא מעודדות ואכל את הלב. אלבום בכורה כושל הוא לא דבר שאי אפשר להתמודד איתו, אבל אחרי שכל כך הרבה אנשים בנו עליו כמציל הז'אנר, הוא קרס תחת הצפיות ועכשיו הוא צריך לעמוד מולם ועוד להוציא אלבום שני. איך עושים דבר שכזה?

ההצלחה של אלבומו השני מצויה בתשובה הכנה שנתן קול לשאלה ההיא. הוא עשה מה שראפר טוב אמור לעשות – כתב על מה שהוא יודע. האלבום "Born Sinner" בוחן את הלחצים שעבר קול בתקופה הזו, האכזבות, התהילה והנפילה מנקודת מבט פנימית וחיצונית כאחד. קול מצליח לייצר אלבום ראפ בעל רעיונות מעניינים על טוב ורע, גן עדן וגיהנום, דת ואקדמיה, כל זה באמצעות בחינת הכשלון הקודם שלו והפחדים שבעקבותיו.

זה הוא אינו הנושא היחידי, אבל הוא ניצב כקול שני גם כשג'יי מדבר על נושאים אחרים. קשיי המערכת הזוגית מבעבעים בהרבה עם הלחץ שברקע, הכסף שהוא מקבל מבלבל אותו עוד יותר יחד עם תחושת האשמה שהוא לא זכאי לו וכל מילה שיוצאת לו מהפה משתקפת באופן מעט אחר בהתחשב באלבום ההוא. הדבר היפיפה הוא שמאלבום אחד בינוני הוא הצליח לסחוט אלבום שני מצויין, בוגר ואינטרוספקטיבי.

אפשר לראות את זה באופן מובהק בשיר הטוב באלבום, Let Nas Down. בשיר הכן עד מבוכה מספר קול על הרגע שבו נאס, עוד כוכב היפ הופ מהדרג הראשון וגיבור אמיתי של ג'יי קול, שמע את אחד מהשירים מהאלבום הקודם. נאס, מתברר, התאכזב מהשיר. גם לו היו צפיות מקול וגם הוא הופתע מהתוצאה הבינונית.

רק שקול לקח את הרגע הזה, הרגע שבו הוא איכזב את הגיבור שלו, והפך אותו לאחד השירים המלהיבים שיצר בו הוא מספר על הטלטלה הרגשית שהוא עצמו עבר ברגע שגילה את תגובתו של נאס. האלבום המצוין הזה לא איכזב את נאס. נאס הוציא בתגובה רימיקס לשיר והכריז שהוא גאה בג'יי קול. לפי המכירות של האלבום, שאגב ניצחו גם את קנייה ווסט, גם ג'יי זי גאה. לפי איך שהאלבום נשמע, נדמה שגם ג'יי קול סוף סוף גאה ביצירה שלו.

להמשיך לקרוא