0

כחול-לבן-שחור. עדכוני השבוע במוזיקה השחורה בארץ: 9_29

1236994_542706862467183_1051466874_n

ערב טוב לכולם, הפוסט עולה היום מאוחר במיוחד, אחרי שכולם בדקו שכל יקיריהם בחיים ואף אחד לא שם קץ לחייו עם החזרה לשגרה. שרדתם? מעולה. הפוסט הזה בשבילכם. ראניט!

נצ'י נצ' – גיוועלד גישריגן
נתחיל עם המרוויחים הגדולים מכך שהפוסט עלה מאוחר- אתם, הקוראים. הסיבה לכך היא כמובן העובדה שהספקתי להכניס את הקליפ החדש של נצי "פרצוף של גודזילה אחרי לילה באוהל בפסטיבל רגאי" נצ' עם הקטע הסופר מגניב הזה.

נצ' טורף את הביט תוך שהוא חוזר למקורות הקומוניסטים שזורמים בדמו ולא מתבייש ללבוש שמלה שמחמיאה לחיטובים. או חלוק? לשמחתי אני לא יודע להבדיל. אם גם אתם לא יודעים את ההבדל, פשוט תלחצו ותהנו מכל רגע. אם אתם כן, יש לי בלוג אופנה להמליץ לכם עליו. נשבע.

סהר אביטן מארח את לדה אלגורט- הזמן שנשאר
וואלה, קטע לא רע, נחמד, חביב. ההגשה מאוד מעניינת ואנרגטית אל מול הביט המלודי והניגוד יוצר משהו באמת לא רע. יש עוד קצת מקומות לעבוד על הוורסים, אבל נראה לי שזה בעיקר עניין של עריכה- כי המלל וההגשה לא רעים בכלל.
אז מה כן יש לשפר? את הפזמון שדי מוזיל את השיר והופך אותו לקצת קיץ'. חבוב אתה בדרך הנכונה, רק נסה לעשות משהו שעדיין לא היה כאן.

Ori Shochat – Drink

אורי שוחט לוקח את איזי אי האגדי ונותן לו קצת 2014 סוואג עם ביט טראפ-דאבסטפ מגניב שעושה שמח באוזן. בקיצור הרבה מילים לא ברורות לתאור קטע מוזיקלי לא ברור. מומלץ!
https://soundcloud.com/ori-s/ori-shochat-drink-shotime-ep

ועכשיו.. הגיע הזמן לחגוג עם כמה אירועים מומלצים.

THE HOP @ Pasáž \ Thursday 3.10- רו טייפס פוגשים את הרגאיי והדאנסהל. נשמע כמו ערב של איכות מוזיקלית שחסרה לי בזמן האחרון. ביג

תדר – הסוף || סופ"ש סגירה מוגזם || 2.10 > 5.10 – אירוע ששוה לבדוק לאורך הסופ"ש. המקום המגניב בת"א בסופש שבטח יהיה מגניב לא פחות.

Get Dirty Bash בלבונטין 7- באסים בשלל הצבעים והסגנונות+ הופעת אורח של "ליהוט", אמסי ישראלית מוכשרת שקופצת לביקור מחו"ל.

פסטיבל " רגאיי במדבר" #6- מרעידים את השממה!- ה-אירוע מבחינתי! השנה לראשונה אני לא אהיה בו. אבל אתם, אתם תרדו דרומה ותנו בראש!

אז זהו חברים, עוד שבוע בפתח והנה אנחנו חוזרים לשגרה. תמשיכו ליצור ולהזיז את השיט קדימה- והכי חשוב זה שתעדכנו אותנו על כל דבר שיוצא כדי שנוכל לפרסם ולקדם יחד אתכם.

שבוע טוב,

טיון

1

כחול-לבן-שחור. עדכוני השבוע במוזיקה השחורה בארץ: 9_22

download (1)שבוע טוב לכולם, מה נשמע מה?
השבוע אני מגייס אמביציה שלא הייתה מאז שנה אחרי הברמצווה (5 נק' אם זהיתם את הרפרנס) בשביל לכתוב את הפוסט הזה: פעם ראשונה בשלוש שנים האחרונות שאני בחופש של יותר מסופ"ש- ולא יודע למה, אבל כשיש זמן פנוי אז פתאום אין זמן לעשות שום דבר. היית עושה על זה מחקר, אבל בשביל זה צריך זמן פנוי ואז זה בחיים לא יקרה.
אז כן.. פוסט.. אתם לא ממש כאן בשביל לקרוא על החופשים שלי. תודה על ההתעניינות…

שקל ונצ'י נצ'- חיות לילה

אתם יודעים מה אני ממש אוהב באינטרנט? את Pornhub. אבל מיד אחרי זה אני אוהב את העובדה שאמנים שלוקחים את עצמם ברצינות יכולים מדי פעם לשחרר שיר שנעשה ככה על הדרך או סתם בשביל הכיף- מבלי לקחת את זה קשה. לא צריך שיווק, אישור של חברות תקליטים ולא כל הבולשיט הזה. "אחי אתה קופץ להקליט?"- "יש מה לעשן?"- "כן"- "יאללה אני בא" – שיר.

אני לא רומז שזה מה שהיה כאן, אבל בכל זאת הקליפ מזכיר את מייג'ר לייזר על אסיד. קטע מגניב, דפוק בקטע הטוב, אחלה וורס של נצ'י- ברגיל, הפקה משוגעת של שקל ונושא טיפשי במיוחד. אחלה דבר לשחרר לרשת בשביל להוציא קיטור מהמערכת עד הדבר הגדול הבא.

Bad Things- AlexMC21

על אלכס כתבתי בשבוע שעבר והייתי מאוד רוצה להאמין שזה נתן לו עוד פוש ברצון להמשיך לשחרר חומרים, כי נראה שהשבוע הוא התפוצץ בפייסבוק המקומי עם קטע חדש וביטים למכירה.

גם הקטע הזה מגניב, כשהפעם משלב עברית על הדרך. ממספר המשפטים שכן הבנתי קיבלתי את הרושם שגם בחלק ברוסית הוא לא בדיוק מדבר על "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" אבל בכל זאת מדובר כן מדובר בקטע מעניין שמוגש כמו שצריך- שוב עם ספק אדישות ספק אהרדקור, כשהשילוב בים השניים נשמע מאוד אותנטי וזורם. אהבתי את הדיבור- ביגאפ, תמשיך לעבוד קשה ולייצר דברים טובים.

ACT – How many mic's\\אקט – כמה מיקרופונים?

גם על אקט זכור לי שכתבתי לפני כמה שבועות. בואו נניח שכן, לא אני ולא אתם נבדוק כנראה. אז כן, קיצר הם ממש אחלה. בזמן האחרון נראה שכל נושא ההרכבים ירד מהשטח (אולי בגלל שגם יש הרגשה שבארה"ב כבר בקושי רואים כאלו בסביבה?) ומרענן לשמוע חבורה של אמסיז שיוצרים משהו ביחד, ולא רק יוצרים בשביל ללטף את האגו שלהם.

ביט טוב עם רמיזה ברורה ל- 90'S, וורסים מעניינים ובכלל אחלה של קטע. לא היה שם משהו שהפיל אותי מהרגליים או וורס בולט במיוחד, אבל כן נראה שמתבשל שם משהו שיכול לגדול ולצמוח יפה יפה. יאללה חברים זה הזמן להופעה טובה ככה לצבור קצת קהל.

נתי חסיד – קצת את (מארח את טונה)

כשזה מגיע לביטים יש לי טעם מאוד סגור ובגדול קשה לי עם כל דבר שנשמע כאילו הוא הגיע אחרי 1999. אז כן, הביט הוא לא כוס התה שלי- אבל אין ספק שמדובר כאן בקטע אדיר שאתם חייבים להאזין לו לפחות פעם אחת.

חסיד וטונה הם שניים מהאמסיז היותר מוכשרים שיש למדינתנו להציע ואני חושב שהשילב שלהם יוצר קטע משובח לאללא, חכם, זורם קליל וקליט. כיף לשמוע משהו קצת שונה מבחינת ההגשה, קליל עד נונשלנטי- באתי לזרוק איזה וורס עם נעלי הבית שלי ועשיתי את זה בצורה הכי מקצועית וחדשה שאפשר. שילוב מדויק בין מקצוענות לקלילות בדרך כזו שהאחד לא בא על חשבון השני. קיצר- עופו על זה כי באמת שמדובר כאן על קטע קלאסי מההאזנה הראשונה. כמובן שהקטע הזה מגיע במסגרת #שביזותיוםא של מסע הגיוס של חסיד לאלבום הבכורה שלו.

ואיפה נחגוג השבוע?

ראשון, 22.9

– הדג נחש בהופעה באמפי שוני בנימינה // 22.9 – עם מוניקה סקס- על זה נאמר "זה גדול יותר מהיפ הופ".

 אורי שוחט ודיג'יי אלרם חוזרים לשידור חד פעמי של "החיבור" בתדר 22.9- האריק והבנץ של ההיפ הופ בישראל נפגשים לתקלוט בתדר, נשמע שווה לאללא. וכן, אני יודע מה אתם חושבים, אבל קוואמי ולירון הם הרן וסטימפי של ההיפ הופ.
שלישי, 24.9

ממשיכים במסורת – שלישי היפ הופ ב YOLO בר- כי ת'כלס זה נשמע טוב יותר מ"ממשיכים בטרילוגיה". ערב שלישי ממשיכים במסורת… באמת…
רביעי, 25.9

– SELEKTA. Sukkot Round II @Breakfast Club- רגאיי טינג בליין התל אביבי שמסמן את עצמו כשחקן המוביל היום בסצינת הסטלנים.

– שחר סוויסה בהופעה חגיגית 25/9 סוכות רוטשילד – אחת מהדמויות המוזרות/ צבעוניות/ ותיקות/ משוגעות בהיפ הופ הישראלי בהופעה בה הוא מארח כמה שמות שאפשר לתאר בדיוק באותה הדרך (או סתם להגיד חבורת שבק ושות'). נשמע סופר מגניב.

TROUBLE AGAIN- 25.9 IN HAIFA- באסים מסוגים שונים בעיר מסוג אחר לגמרי. מומלץ לאנשי הצפון המהלכים.
חמישי, 26.9

 Teder ♥ Jamaica || Soundsystem Takeover – תדר וג'מייקה, שתי מילים שאני מאוד אוהב. וואלה, באמת אנסה להגיע, נסו אתם להספיק לבקר בכל האירועים כשאתם גרים בבאר יעקב.
שישי, 27.9

– SUPERB! Kingston2Brixton – 27/9 @Levontin 7- דאנס נוסף לסגירת השבוע, מתאים במיוחד לחובבי הגאנג'ה/ שונאי קהילת ההומו-לסבית.
שבת, 28.9

– תדר והקשר הקאריבי // מסיבת שכונה + הופעת איחוד של להקת "אטרף"-  אה כן, כמעט פספסתי את האירוע של השבוע- התדר פוגש את הקשר הקריבי ואפילו יוצריםאיחוד של להקת "אטרף" האגדית. חברים, לשלוף את הקסטות מהבוידעם.

ו… זהו! ואוו למה חשבתי שזה יהיה רעיון טוב ולגיטימי לכלול את כל האירועים השבועיים רק בגלל שאני כותב על שירים חדשים? סעמק זה חם לשבת עם לפטופ בשירותים…

קיצר, יש לכם אירוע/ שיר חדש? תעדכנו ונעדכן גם אנחנו בבלוג.

שבוע מבורך,

טיון

#אוףטופיק- אל תפספסו את סבב ההופעות של הדירטי הונקרס, הרכב ה"אלקטרו סווינג" הברלינאדי מגיע לארץ לעשות המון שמח. ההרכב מונהג ע"י יוצא הפרברים גד ברוך חינקיס ומדובר באחלה של דבר, ברמת ה- "הנה, מצאתי תמונה ראשית לפוסט".

וידאו
3

לא סוחף

5352_512248088867289_1487784995_n

רגע של רחמים עצמיים, מי שאין לו כוח לזה שידלג לפסקה הבאה: תראו, לסקר את ההיפ-הופ הישראלי זו עבודה לא פשוטה. מצד אחד יש היכרות אישית עם רבים מהנוגעים בדבר, אתה רואה – מקרבה כזו או אחרת – כמו קשה הם עובדים וכמה הם רוצים. אוטומטית זה מעלה אצלך את רמת האמפתיה. הרצון לפרגן – כמו שהציג את זה מתן כשכתב על קאשי – הוא גדול. אבל אם תמיד מפרגנים לכולם – או יותר גרוע, אם מפרגנים תמיד לאותם האנשים וקוטלים תמיד את אותם האנשים – מה שווה מה שאתה כותב? ומצד שלישי לקטול מישהו (או משהו) רק כדי לא לצאת משוחד זה טיפשי, אבל ממש. כאמור, לא פשוט, ועכשיו לעניין

בארבע השנים האחרונות ערכתי כל שנה סיכום מקיף (שהלך והתרחב) להיפ-הופ הישראלי על ידי האמנים עצמם. השנה לא. אולי זה בגלל מחויבויות שונות ומשונות, אבל זה בעיקר הדרייב שירד. אני מתחבט בשאלה האם זה רק אני או שמדובר על משהו גורף יותר ולא הצלחתי להגיע לתשובה חד משמעית. הנטיה שלי להגיד שזה גורף, אבל היי, קחו את הפוסט הזה בערבון מוגבל, או – עדיף, בגלל שמדובר כאן על תשוקה של אנשים – שכנעו אותי שאני טועה.

להמשיך לקרוא

2

כחול-לבן-שחור. סיקור עדכוני השבוע בארץ: 8_25

934730_612985412091725_1129210023_nשבוע טוב לכל המאדמאנ שמחפשים כמה דקות של רוגע ואסקפיזם מהשגרה הלחוצה. יום ראשון הוא יום לא קל, אז זו ההזדמנות שלנו לנסות לשפר קצת את המצב.

בהמשך לבקשות שונות ולפרוייקטים שונים שעבדנו עליהם בעבר, החלטנו שיחד עם פינת ההיפ הופ העולמית שעולה בימי חמישי, נתחיל במסורת חדשה של סיקור המוזיקה השחורה המקומית והאירועים המעניינים שמיטב המוחות של חיי הלילה מפיקים עבורינו.
אז יאללה, הגיע הזמן להתחיל לספר מה היה מעניין השבוע, ולנסות להעליב כמה שפחות אנשים.

עדי טוכטרמן- מתחיל ולא נגמר


מבחינתי הפינה הזו מיועדת לכולם, מהאמסיז שתפסו מקרופון לראשונה ממש עכשיו- ועד לאלו שצברו לא מעט קילומטרז'. במקרה שלנו, אני חושב שעדי משתייך כנראה לקבוצה הראשונה, או שלפחות כך הוא נשמע.

אני מאוד בעד יצירה ואני חושב שהיום הדרך לעשות מוזיקה היא פשוט ליצור בלי הפסקה, כי קל מאוד לקדם דברים ברשתות החברתיות. אבל כאן יש גם מלכודת ליוצר, מלכודת שלא הייתה קיימת פעם. פעם שירים רבים היו נגנזים- ורק אם ממש אהבת משהו, עשית מאמץ לקדם אותו.

היום אנחנו עדים להרבה יצירות שעדיין לא התבשלו עד הסוף, כמו במקרה של עדי. ליריקה מאוד פשוטה (לפעמים נשמעת אפילו מאולצת), ביט מונוטוני ושאיפה לא ברורה להשמע אפל ואהרדקור. איפה הכיף בנאדם? לדעתי צריך להמשיך ליצור, להבשיל ובעיקר למצוא כמה חברים טובים שידעו לשים ברקסים, לייעץ ולסנן את החומרים שעדיין לא מספיק בשלים. יש כאן התחלה, תעבוד, תשפר ואז תמשיך לפרסם- לא להיפך.

אקט – ברוטל

כמו במקרה של עדי, גם כאן מדובר בחבורה שאני שומע לראשונה, אבל לעומת הקודם כאן נראה שיש מוצר בשל הרבה יותר. באופן דומה, גם כאן הסגנון הוא קצת יותר הארדקוריסטי, אבל האמסיז נשמעים מעולה ואני אפילו אעז ואגיד שהמבטא הרוסי הקליל מוסיף קצת אותנטיות לראפ שנשמע אמין יותר בכעסו.

ביט מאוד פשוט, מזכיר מעט את ההפקות של RZA, ואמיסיז שיושבים עליו היטב ומצליחים למלא אותו בתוכן ובזרימה יפה. יש לדעתי מקום לשפר את הפזמון, אבל אני מניח שמשהו קליט זה לא בדיוק מה שהם רצו ליצור. אחלה קטע ובהחלט שווה האזנה.

איוונטים
אז לא נתקלתי בהרבה שירים חדשים השבוע, אבל אירועים, טפו טפו, לא חסר:

שני – 26.8:

איציק פצצתי בהופעה בנסיך הקטן, ת"א
המנוע שמאחורי חבורת ויקטור ג'קסון במופע חדש. לא ראיתי עדיין, אבל מי שנתקבל בחומרים של החבורה יודע שבטוח מדובר במשהו מקורי ומופרע במיוחד.

רביעי- 28.8:
"Not For Sale" presents – 1 year anniversary X Reebok Classic
אין לי מושג מה בדיוק הולך שם, אבל השילוב של ריבוק ואומני גרפיטי שמציירים על נעליים נשמע לי מעולה.

דין כרמל – מארח את קאשי בהופעה שתרקיד אתכם על הבר
ראשל"צים או גרים בסביבה? הרווחתם. מלבד אחלה חוף, תגלו שהנציג הבלתי רשמי של העיר, הלא הוא "קאשי", מתארח בהופעה של דין כרמל ואני בטוח שהשילוב הזה יצור מופע משובח.

SELEKTA. Run Di Riddim!
הבראקפסט ממשיך לארח את ליין הדאנסול השורף, גם ברביעי הקרוב. אז אם גם אתם חושבים שהראפר הכי טוב הוא בכלל וייבז קארטל, הערב הזה הוא עבורכם.

חמישי 29_8:
CAPAROS B-DAY BASH!!!
הלהקה הכי מגניבה בארץ חוגגת יום הולדת ובטוח שיהיה ערב אגדי, או לפחות "נו פגדי". שווה ללכת.

שישי 30_8:
GIMME LIKKLE ONE DROP
הלבונטין יארח בשישי הקרוב את מיטב הבאסים שמגיעים ארוזים ואולי גם מוברחים מג'מייקה. אז בואו לעוף על קצת דאנסהול סטייל עם מיטב הסאונדים של ציון ומיטב הצ'ונים של הסאונדים..

אסתר רדא בתרבותא יקנעם
גרים ביקנעם? חדשות טובות, חוץ מאחלה נדל"ן, בשישי הקרוב יש לכם אפילו מה לעשות בערב! אסתר ראדה באה לבקר ולכם בת'כלס אין משהו יותר טוב לעשות אז תלכו ותיהנו.

רביעי- חמישי- שישי- שבת

STUSSY X YO! MTV RAPS Pop Up Shop
מבולבלים? לא מצליחים להחליט לאן ללכת בכל ערב? אז זה בדיוק הזמן לסכם בזה שהתדר חוגגים 25 שנים ל- YO! MTV RAPS בחגיגת היפ הופ ואופנה שתתחיל ביום רביעי ותסתיים רק עם כניסת יום ראשון. בין היתר נפגוש שם את מסובבי התקליטים האהובים עלינו כמו מאש, יוגו וולטר, את חברי שבק'ס, נצ'י נץ' ושקל ולקינוח אפילו את אסתר ראדה שתנסה לשוב לכוחותיה אחרי הגיג ביקנעם. אז שריינו לכם את הערב המועדף עליכם.

אז אחרי שנראה שסקרנו הכל מכל פינה ותכננו תוכניות לכל השבוע, נשאר רק לספר לכם שהחלק המורכב בכל הפוסט הזה הוא למצוא את השירים והאירועים שלכם. אז היות ואנחנו ממש עצלנים ואין מי שיפטר אותנו, פשוט שלחו לנו את השירים שלכם ואנחנו נשמח לכתוב עליהם, כי אחרת כנראה שלא נעשה עבודת מחקר מספיק טובה ונפספס המון דברים.

שבוע טוב,

טיון

3

אני זה היפ הופ והיפ הופ זה אני

אני רוצה לכתוב כמה מילים לפני ההרבה מילים שיבואו בעוד רגע. הטקסט שלפניכם פורסם במקור במגזין "פנים" בחודש ינואר במסגרת גליון על כותבים צעירים. למי שלא מכיר את "פנים" (זה בסדר, גם אני), אז מדובר במגזין על תרבות, חברה וחינוך שמופץ ע"י הסתדרות המורים בישראל. רגע, אתן לכם שניה לWTF קצר.

עכשיו כשנרגעתם אגיד שברגע שפנו אלי משם ידעתי שהכתבה שביקשו, "בכל נושא שרק ארצה" כהגדרתם, תהיה בנושא האהוב הכי קרוב לליבי ועל הדרך תבטא גם את הביף שלי עם מערכת החינוך הישראלי היישר בלב המאפילה. זה הטקסט הכי ארוך שאי פעם כתבתי, בטח המעמיק ביותר. הוא גם המניפסט האישי שלי. הוא מסביר למה אני אוהב היפ הופ ולמה זה קרוב כל כך לליבי ובתקווה, מעביר חוויה של בחור אחד ללבן מישראל שאוהב סגנון מוזר.

עכשיו אני מפרסם את המאמר מסיבה מאוד פשוטה – מסיבה. מחר (1.8) הולך להיות אירוע היפ הופ בלתי רגיל, חגיגות 18 שנים למאד מאן שיאגדו כמות לא נורמלית של ראפרים על הבמה, חלקם הגדול אחראי לחוויות שאני מתאר כאן, חלקם עברו את החוויות האלה יחד איתי. כולם, ללא יוצא מהכלל, אוהבים את הסגנון המוזר הזה. שווה לבוא, לראות בעצמכם. בנתיים, אתם יכולים לקרוא קצת על הקצב של הלב שלי. ג'יז, זה יצא קצת גיי מדי אפילו עבורי.

—————————————————————————————————————————————————-

פגשתי את האהבה המוזיקלית של חיי כשהייתי בן אחד-עשרה. לקח לי מעט זמן להבין שזו היא אחת שאשאר איתה כל חיי, אבל היה משהו באותו מפגש שהתרחש בגיל נקודתי כל כך שזרם לתוך נימי נימיי וצרב שם כתובת קעקע עד עולם. כבר בגיל הזה היו לי הרגלים מוזיקלים וחיבה לז'אנרים כאלו או אחרים ויודעות זאת היטב הקסטות השחוקות של מייקל ג'קסון וטיפקס, אבל אותו אלבום, הדיסק הראשון שביקשתי מיוזמתי, אותו דיסק שבחרתי לקחת במקום האלבום של "היי פייב", הפך לאבן היסוד למה שעוד ישפיע על חיי לטובה יותר מכל דבר אחר ויהוה את הקונפליקט הגדול באישיותי – מוזיקה שחורה.

"בעטיפה של ממתק" של שב"ק ס' היה הראשון מני רבים ולכן גם שמור לו מקום נרחב בליבי. החל מצלילי המסוק הסטריופונים של שיר הפתיחה "תרימו ת'ידיים", דרך האנרגיה הבלתי מתפשרת שמצוייה בכל שירי האלבום ועד התפילה הקטנה והכמעט בלתי מורגשת שמהווה את הצליל האחרון בגרסת האקפלה של "תתקעו בחצוצרה". עבורי ארבעים הדקות של האלבום נמשכו לפחות שנתיים, עד האלבום הבא שהוציאו השב"ק.

ידוע לי שדאז, ובהרבה מקומות גם היום, השירים הנ"ל נחשבים ילדותיים, אבל אין מה לעשות, זו היא ילדותי. להטוטי לשון משעשעים וראוותניים, שמחה וכעס חסרי רסן או מקצבי באס אימתניים שחמש-עשרה שנים לאחר הקלטתם עדיין מרעידים לי את הרמקולים, הכול נספג לאותו ילד נלהב שגילה את עולם המוזיקה במלוא אורו. המושג "חוזר בתשובה", אשר מתאר את אותם אינדיבידואליסטים אשר חזרו לשורשיהם הרוחניים לאחר גלות ארוכה, נדמה כמתאים. התחושה היתה שמצאתי את הבית אשר אפילו לא ידעתי שאיבדתי.

מתוך צילומי הבר מצווה של נמרוד רשף

מתוך צילומי הבר מצווה של נמרוד רשף

מה שהחל באותה התלהבות ילדותית המשיך, למרבה שמחתי, לאובססיה חיננית. אספתי אלבומים בתשוקה אשר שמורה לילד שעוד לא יודע על מה לבזבז את דמי הכיס שלו. במהרה רובם נשלחו לעבר חנות הדיסקים שהייתה על הרחוב הראשי. אני עוד זוכר בבהירות מדהימה את ההליכה מהבית לעבר החנות באחד מבקרי שישי המוארים של הוד השרון כדי לקנות את "כנען 2000", אלבומם השלישי של השב"ק. אין כאן נוסטלגיה לעטיפת הדיסקים ממש כמו שאין כאן נוסטלגיה לריח תקליטים. הנוסטלגיה היחידה שעומדת במבחן הזמן היא חווית הצפייה לפגיעת המוזיקה בעור התוף.

לקח לי מעט זמן להתכוונן, אבל לאחר כשנתיים, זמן שיא כשזה נוגע לנעורים, כבר היה לי ברור איזה ז'אנר דובק בראשי יותר מכולם. היפ הופ, ראפ, מוזיקה שחורה או סתם ברבורי אפרו-אמריקאים, לא משנה איך תבחרו לקרוא לזה, היה דבר נדיר להפליא באותה התקופה בארץ על אף שכבר הפך למבקר תדיר בערוצי הMTV שעדיין שלטו, במקביל לגלגל"צ, בטון המוזיקלי של ישראל דאז. עבורי הסגנון הפך לא רק לאובססיה המוזיקלית שלי, אלא גם לאחד ממורי הדרך החשובים בחיי.

היו לי עוד מורים טובים נוספים, החל מהורי, מדיות שונות ועד מספר מורי בית ספר נדירים, אבל בפרספקטיבה של עשור אחרי גיל הנעורים אני גם יודע בבהירות שההיפ הופ היה הדבר הראשון בחיי שבמסגרתו הצלחתי ללמוד. 12 שנות הלימוד שעברתי הגיחו לראשי מפעם לפעם, אך לא הצליחו להדביק שום דבר מחדוות הלמידה. הסגנון היחודי של המוזיקה הזו לעומתם דחף אותי לעשות דברים שלעולם לא חשבתי שאצליח. למדתי דרכו ספרות, היסטוריה, אנגלית, הבעה ולשון. אוקי, אז על מתמטיקה קצת ויתרתי ותעודת בגרות עדיין אין, אבל לפחות למדתי שאני כן יכול ללמוד.

שני איבחונים ומאות שעות מורים פרטיים, מורות מתקנות, שעות נוספות ומבחנים בעל פה הציבו אותי כאותו תלמיד שסיפורו כבר סופר עשרות פעמים. הפרעות קשב וריכוז, הפרעות סדר וארגון, דיסלקציה, דיסקלקוליה. כל אחד מהנ"ל רלוונטי. בדור הרטלין של היום כבר נדמה שכל אדם שלישי פתאום מתרץ את טעויות הכתיב שלו עם אישור רופא, אבל גם מיטב הרופאים יודו שגם כיום אין עוד פתרון קסם בגלולה. עבורי, רק מקרה אחד מבין רבים, אלו היו שיטות למידה רבות שכשלו שוב ושוב.

לי לא היו מורות אסייתיות, אבל הבנתם את העניין

לי לא היו מורות אסייתיות, אבל הבנתם את העניין

קשה לתאר את התסכול הרב שבצורך לקרוא את לוח הכפל במשך שנתיים כדי לשננו ללא הצלחה בזמן שהיכולת לבצע משימות מתמטיות ברמה גבוהה בהרבה באה בטבעיות. הייתי נער הפוסטר של חוסר מיצוי הפוטנציאל. זאת כאמור, עד אשר פגשתי את האובססיה שלי. הילד שעדיין לא זוכר כמה זה 4 כפול 7 הפך לאנצקלופדיה להיפ הופ. בגיל 15 ידעתי לנקוב ברשימות של מאות אלבומים לפי סדר כרונולוגי ולעיתים אף עד רמת החודשים. אצלי ההבנה שבלמידה לבד אני מסוגל לא רק להצליח אלא גם להצטיין הגיע בזכות אותו אלבום אחד קטן וילדותי שהוציאו חבורת ראפרים. תבעו אותי.

ברור לי שהחיבה הזו של ילד טוב הוד השרון למוזיקה שנולדה במרחק יותר מ9,000 ק"מ מבית ילדותי עשויה להיתפס מעט חריגה. אני יודע, שמעתם על גלובליזציה אבל זה כבר מוגזם. גם אני התחבטתי בשאלה הזו, למה דווקא המוזיקה השחורה משכה את אוזני? יכולתי להיעזר בפסיכולוגיה בשקל לפתרון התעלומה, אבל נדמה לי שכדי להבין את הקשר למוזיקה הזו ראשית חייבים להבין את המהות האמיתית והמקורות שלה. התנערו מכל ידע מוקדם, סטיגמה או דיעה. זה מסע לא רחוק מדי, אך כזה שנישא לעולם רחוק.

גרעינו של ההיפ הופ החל באחת הערים הכי רב תרבותיות ומרתקות בעולם – ניו יורק, ניו יורק, שער הכניסה לחלום האמריקאי. הפליטים שפגשו בפסל החירות בשנות ה20 וה30, ה"יגעים, העניים" אשר מצויינים בכיתוב על הפסל כ"כמהים לנשום חופשי", הולידו את הדור הבא כך שעד אמצע שנות ה70 הפכה ניו יורק לעיר מחולקת. מנהטן הנוצצת נשארה נקייה עם גורדי השחקים המגנים, קו הרקיע המוכר לעייפה וסרטי אהבה לעיר באדיבותו של וודי אלן, אבל מסביבה, ברובעים הפחות מטופחים, אווירה אחרת זרמה ממחילות הרכבת התחתית.

כל אותם יגעים ועניים נדחקו לשכונות הבלתי מתחדשות, הפינות האפלות יותר של ניו יורק, ואולצו מכורח הנסיבות לגור בשכונות עוני שנוצרו בערבוב מעיק של קפיטליזם וגזענות. באחד האזורים, רובע הברונקס, בעלי שטח רבים נהגו להצית את הבית שלהם מכיוון שהיה יותר שווה לקבל את כספי הביטוח מאשר לנסות למכור נכס כה נטול אטרקטיביות. נתוני הפשע והאלימות באזורים אלו עלו באופן טבעי והאוכלוסיה, תמהיל בין מהגרים קאריביים, לטינים וסתם צאצאי עבדים, מצאה את עצמה במלכוד חברתי, כלכלי ואף פיזי. הגטו.

שני הילדים בתמונה הפכו להיות טופאק וביגי. בעצם, אולי הם מתו לפני.

שני הילדים בתמונה הפכו להיות טופאק וביגי. בעצם, אולי הם מתו לפני.

אולי נתקלתם בביטוי בשיר ראפ זה או אחר אבל הדימוי הציבורי שלו, שמתמקד בצד האלים, מטשטש את הבעייתיות הגדולה של מה שהחל כפרוייקטי דיור ציבורי והפך לחממה בלתי מכוונת (ויש האומרים, מכוונת מאוד) של ריכוז קהילות עניות, מוחלשות ובעיקר לא בעלות עור לבן. בקיצור, ה"פרוג'קטס". כך גדל דור שלם, חלקם הגדול אפילו דור ראשון בארץ האמיצים. אם זה לא החלום האמריקאי ושברו אני לא יודע לאן עוד לפנות.

מתוך הזוהמה הזו, כמעט כמו בסרט אמריקאי נדוש, צמח הנטע הזר. מבין הפשע, הכנופיות, העוני והכאב הרבה צצה תנועה מוזיקלית-חברתית כמעט במזל והאירה את האזורים האלו באופן שמעולם לא חשבו שיתאפשר. היום האדרת חיי הרחוב היא כמעט דבר שבשגרה בתחום, אבל לפני ארבעים שנה זה היה בלתי נתפס. השכונות האלו היו הסמל לאובדן דרכה של ארה"ב.

אל תוך אחת מאותן שכונות, דרום ברונקס, היגר קלייב קמבל בן ה-12 עם משפחתו בת 8 הנפשות מקינגסטון בג'מייקה. הוא התגורר באחד מבתי ה"פרוג'קטס", בשדרות סדג'וויק מספר 1520, בית שממוקם מול הנוף הכעור של הכביש המהיר "חוצה ברונקס" הנודע לשמצה כאחת מעשרות הסיבות להיותה של דרום ברונקס אזור עוני. קמבל, תחת השם DJ Kool Herc, החל לנגן מוזיקה מחדרו לילדי הרחוב וב1973, בהיותו רק בן 18, התקדם לארגון מסיבות חזרה ללימודים במרתף הבניין עם אחותו הקטנה ממנו בשנה.

פלאייר למסיבה הראשונה של קול הרק. או פרוייקט בית ספר של בן 12.

פלאייר למסיבה הראשונה של קול הרק. או פרוייקט בית ספר של בן 12.

המסיבות הפכו ללהיט מפתיע. עקב שליטת חברי כנופיות ברוב מועדוני ברונקס ונסיונם של תקליטנים רבים להתחנף לחובבי דיסקו מבוגרים יותר, הקהל הצעיר יותר זרם למרתפו של קול הרק כדי לשמוע שירי פאנק (Funk) קצביים ועם יותר "נשמה". הרק נהג לנגן אמני פאנק מצליחים כג'יימס בראון ובוקר טי כמו גם אמנים נעלמים יותר כמו זמר המופלא בייבי היואי. באחת המסיבות, לאחר ששם לב שרגעי השיא על הרחבה מגיעים דווקא בקטעי האינסטרומנטל של השיר, הוא הציג בפני הקהל תרגיל אשר כינה "קרוסלה". הקטעים האינסטרומנטלים, שכונו "ברייק", חוברו יחדיו לקטע רציף ובעיקר רקיד. הקהל השתגע על זה, המסיבות התפוצצו מאנשים והרעיון הקטן הזה נחשב לרגע הלידה הבלתי נמנע של ההיפ הופ. למעשה, היה זה הרמז הראשון לתרבות אשר נבטה מתוך הקרקע המדושנת הזו.

עד סיום שנות ה70, התרבות הזו כבר הפכה לתנועה מוזיקלית בלתי מתועדת. התקליטנים שהעתיקו מקול הרק את תרגיליו כבר הוסיפו כמה משלהם ובמהרה מלאכת הדי ג'יי הפכה לאמנות של ממש. הם הפכו מהמנוע של המסיבה לקישוט הנוצץ שלה באמצעות טכניקות שונות שנעזרו בשני פטיפונים ובכלי מיקס שמחבר בניהם. בפועל, הדי ג'ייז לקחו מוזיקה שאהבו וחיברו אותה לקטעי סאונד שונים במטרה לייצר דבר מה חדש במלאכת מחשבת של התאמה מוזיקלית.

מחוץ למסיבות האלו לא היו יותר מדי סיבות לחגוג. הקראק כבר החל להשתלט על הרחובות העניים יותר, הצפיפות הפכה לבלתי נסבלת ולא היה בכלל מה לדבר על שירותי ערייה בסיסיים כמו ביוב יעיל או נקיון. אז השמחה נותבה לתוך המועדונים, מסיבות הבית ובשלב מסויים גם מסיבות הרחוב בהן הדי ג'ייז היו נוהגים להתחבר באופן בלתי חוקי לעמודי חשמל והרימו מסיבות במגרשי כדורסל שכבר מזמן נתלשו מהם הסלים. במהרה נאספו סביב אותם מסיבות מספר תתי-תרבויות אשר צמחו ממש מאותם רחובות שבהם גדל קול הרק – הברייקדאנס, הגרפיטי והאמנות הפופולרית מכולן – הMC'ing.

היי, הכבל הזה משוחר...*בזזזזז*

היי, הכבל הזה משוחר…*בזזזזז*

סביר להניח שרובכם מכירים מושג MC דווקא בשם הנפוץ יותר "ראפר", אבל השם המקיף והמדוייק ביותר עבור אמני המילים הוא "אמסי" – ראשי תיבות בשפה האנגלית לביטוי "Master Of Ceremony". הכינוי, שהחל ככינוי גנרי לכל מנחה של אירוע, הפך בעזרת תנועת ההיפ הופ לתואר של ממש אשר מיועד להצביע, באם הוא משומש נכונה, על בעל מלאכה אמיתי. האמסי הוא האמן שיושב ולומד את מקצועו עד לשיוף מוחלט של כל מילה וכל הקשר. הוא המייצג הליריקלי של התרבות המורכבת שהיא ההיפ הופ.

גם הראפ התחיל באותן מסיבות מדורו של קול הרק. ראשית היו הדי ג'ייז תופסים מקרופון וצועקים משפטים מלהיבים לקהל מעדות "תרימו את הידיים". מרגע שטכניקות התיקלוט שוכללו ודרשו תשומת לב גדולה יותר, הדי ג'ייז הביאו חברים שיתפסו את המקרופון כדי לנסות להוציא מהקהל תגובה כמה שיותר נלהבת ובכך להפוך את המסיבה לשם דבר בשכונה. במהרה אנשים נמשכו לתזזיתיות הבימתית של האמסי, אשר מצידו החל לשכלל את האמנות החדשה – לדבר אל המקרופון על גבי מקצבי Fאנק וברייקביט במקום לשיר.

הנסיון לשכלל את הכשרון הזה נבע מהתחרותיות הגדולה שברחובות האלו, סוג של טבע אדם שמואץ ע"י מחסור מתמשך ומוצא את מפלטו דרך הרצון להיות "הכי". הכי טוב, הכי מוכר, הכי אהוב והכי מצליח. הרצון הזה, גם אם מגיע מסיבות אנוכיות לחלוטין, הניע את הסגנון המוזיקלי לפיתוח שכמותו תעשיית המוזיקה לא ראתה מעולם. הראפרים הפשוטים שהחלו עם משפטי פעילות קהל עברו לרוטינות שמורכבות ממספר משפטים מחורזים והתרגלו לבצע אותם במסיבות לקול שאגות הקהל. השנונים, המשעשעים והחכמים זכו לתשואות הגדולות ביותר.

ככל שעלה קרנם של הראפרים, הם חיפשו דרכים חדשות לעניין ולבטא את עצמם על הדרך. הראפרים הראשונים שזכו לראות אולפן מבפנים גילו שהאסקפיזם ששלט באותו הזמן בקהילה השחורה עשוי להניב מספיק מזומנים כדי לרפד את התסכול, לכן דאגו לעשות שירי מסיבות ממש כפי שביצעו ברחובות הברונקס, ובמהרה זכו להצלחה גם במעוז אנשי התעשיה – מנהטן. החיבור הזה בין אנשי תעשייה לתרבות הרחוב הטרייה יהפוך במרחק שנים לאחד מהכוחות הכלכליים הגדולים של תעשיית המוזיקה, אבל לא לפני שהז'אנר גם יטייל במחוזות מעט אחרים שכוללים מחאה, שחרור קיטור זועם ועוד כמה שירי מסיבות נוספים. כיום הוא עשוי להכיל את כל הנ"ל.

עברו כ20 שנה בין סינגל הראפ הראשון שזכה להצלחה, "Rapper's Delight" של השוגרהיל גאנג, עד שהגיע האלבום "כנען 2000" של שב"ק. האלבום אמנם היה כישלון במכירות, אבל עבורי מדובר באחד מהאלבומים הגדולים של המוזיקה הישראלית. גם במרחק עשור פלוס היצירה השלישית של שב"ק ס' היא אלבום קונספט מרתק, מורכב, אנטלגנטי ובוגר בהרבה מכל החומרים הקודמים שלהם ומרוב המוזיקה הישראלית כיום. הלהיט "נופל וקם" הוא רק רמז קל ומדויק לעוצמה האדירה שיש לאלבום הזה, מתקיעת השופר שבפתיח ועד לשיר האהבה הקטן שסוגר אותו, "רק תגידי לי" שהוקלט בג'מייקה ובפועל השיק את יציאתו של מוקי לקריירת סולו שהובילה לפירוק ההרכב באופן זמני.

כבן לדור שגדל יחד עם האינטרנט זכיתי למידע כמעט בלתי מוגבל על התחום ששבה את ליבי והאלבום הזה היה מה שהשיק את המרדף לאותו ידע. במהרה נדבקתי לכל פיסת מידע שיכלתי לקבל על ז'אנר והתחלתי את מה שאני תופס כבית הספר האמיתי של נעורי. את שעות הבוקר העברתי טרוט עיניים בכיתות שאני לא הבנתי או שלא הבינו אותי ובשעות הליל הייתי מעביר בקריאה מדוקדקת על אותה היסטוריה מופלאה שהתרחשה במרחק אוקיינוס וקצת לפני זמן לא רב.

בהעדר מגוון רחב של ראפ בעברית לאותה התקופה פניתי לגרסה האנגלית של הז'אנר, לא דבר קשה מדי בתקופת השיא של ערוץ MTV שדאג לעדכן על זליגת התרבות ההיא לתוך עולם הפופ. בזכות הרשת והולדתו של נאפסטר למדתי גם להכיר את החלק הפחות נפוץ שבתחום. התאבון גדל ככל שהמזון המשיך לזרום וברוך המודם, היו לי כ20 ומשהו שנים שהייתי צריך להשלים. מצאתי את עצמי קורא מאמרים בנושא בשפה אנגלית שהיתה ברמה גבוהה בהרבה מקטעי הקריאה שניתנו לי בבית הספר. אם באחרונים נאבקתי בכל מילה בקושי רב, בראשונים נאבקתי בכל מילה בהנאה רבה.

אבל זה היה רק ראשיתו של הגילוי האישי שעברתי בעזרת המוזיקה. במאמצי לחפש עוד ועוד מידע הגעתי לתכנית קטנה ופרועה בגלגל"צ ובעקבותיה גם לפורום אינטרנטי מקביל ואפילו למועדון תל אביבי דחוס שאיגדו יחדיו קהילה שלמה של חובבי הביט השחור. קל להבין את האישיות של הקהילה הזו כאשר חוזרים לתכנית רדיו הייחודית ההיא. בכל יום חמישי בחצות במשך 11 שנים פעלה "עסק שחור", תכנית המוזיקה השחורה של לירון תאני וקוואמי דה לה פוקס (איל פרידמן) שמאוחר יותר הוחלף, לאחר שעבר לקריירה כמוזיקאי, בגורי אלפי.

המבט שקבלת אחרי שבקשת לשים שיר של אמסי האמר

המבט שקבלת אחרי שבקשת לשים שיר של אמסי האמר

התכנית הורכבה מערבוב של אהבה מדבקת ובלתי רגילה למוזיקה הזו, ידענות משכילה וחוש הומור פרוע, חגיגי ובקורתי. בהתאם גם הפורום האינטרנטי, פורום "מוזיקה שחורה" שהחל באתר Iol ועבר בבו הזמן לתפוז , הכיל את אותם המרכיבים שעזרו לי לעצב את הזהות שאליה שאפתי – ביקורתיות אנטלגנטית שמונעת מאהבה טוטאלית לתחום הנידון. את העולם הקטן הזה השלים מועדון ה"ג'י ספוט" שעל אף שמו הנתון במחלוקת, היה אחד המקומות המהנים ביותר לבלות בהם את גיל ההתבגרות. המועדון הרגיש כחלק משלים לשילוש הקדוש של ההיפ הופ בישראל בתור מקום המפגש הרשמי בין חברי הקהילה במטרה לחבר פנים לכינוי האינטרנטי ולהתפלפל על המוזיקה שלנו תוך כדי הזכות לרקוד לצליליה, דבר נדיר יחסית לאותה התקופה.

השלישיה הזו הייתה בפועל אבן היסוד של קהילה שלמה ולא מבוטלת של בני נוער שממש כמוני נמשכו לז'אנר המוזיקלי הספציפי הזה וחיפשו שותפות באהבה החריגה הזו. נקודות המפגש האלו, הראשונה כדרשה שבועית, השנייה ככיכר העיר הוירטואלית והשלישית כמקום המפגש הפיזי, הפכו אותנו לקהילה של ממש שנסובה סביב תחום עניין משותף, אבל גם הכילה חברויות, ויכוחים ואובדנים משותפים. הדימניקה הקבוצתית לא היתה שונה מזו שחוו בני נוער אחרים בגילנו, אבל העובדה שכולנו חלקנו אהבה משותפת ובשלב מסוים גם תחושת שליחות מסוימת איחדה אותנו כל פעם מחדש ועמדה כדגל שיש לזכורו – אנחנו כאן ביחד.

השליחות הזו היתה דבר פשוט במהותו, אך מורכב לביצוע. בדומה לרוב הקבוצות אשר עוסקות בנושא שרחוק מהזרם המרכזי שאפנו להכרה והצלחה של הסוגה שלנו. רובנו גם אמר זאת בריש גלי. פרסומים חוזרים ונשנים בפורום דאגו להזכיר להצביע לשירי היפ הופ שונים בתחנות רדיו, הופעות של אותם ראפרים קודמו ע"י אנשי הקהילה במטרה להגיע לקהל נוסף ועסק שחור דאגו לעדכן בכל שיר חדש ולברור את המוצלחים מבינהם. ההצלחה הגיע בסופו של דבר כפי שספרי ההיסטוריה הלא קיימים של המוזיקה הישראלית יעידו, אבל עבור הקהילה הקטנה ההיא שהתפרקה ואוחדה מחדש בהרכב טרי מספר פעמים, לא ממש ברור אם מה שחווינו היא באמת הצלחה של שאיפותינו.

עיצוב ותסרוקות - כאוס

עיצוב ותסרוקות – כאוס

הנסיקה של ההיפ הופ מז'אנר נעלם בישראל היישר ללב המיינסטרים שהתרחשה בשיא האינתיפדה השניה התגלתה במהירות כפיקציה. באותה התקופה אף אחד לא יכל לפספס את קול הבריטון של סאבלימינל או דומיו ובכל פלטפורמה מוזיקלית או טלויזיונית התגאו בתחרות היפ הופ, פרסומות היפ הופ או קמפיין פוליטי במקצב המקורי של ההיפ הופ. על אף הגאווה הגדולה על היכולת להיכנס לערוץ 2, חשו רבים מחברי הקהילה תחושות סותרות על חוסר היצוג הנאמן לאותה תרבות מורכבת שנולדה בברונקס. סאבלימינל אמנם הגשים את השאיפה המשותפת, אבל בדרך נדמה שנטש את אותה הקהילה שממנה שאב כח בראשיתו ובחר לאסוף סביבו קהל אחר, את אותו קהל מיינסטרים שכולנו רצינו תחילה.

העשייה עדיין התרחשה גם אחרי שסאבלימינל ירד משיאו ואשליית הקבלה של המיינסטרים התפוצצה לנו בפרצוף. בעיניי רבים מחובבי הז'אנר, עם כל הפומביות שתפס ההיפ הופ לא הצלחנו להעביר את הלב שבכל הז'אנר המוזר הזה שבו מדברים במקום לשיר. התדמית שהתקבלה היתה של חבורת ילדים שמנסים לחקות תרבות שלא שייכת להם, מה שהיה נכון במידה מועטה, אבל את הפן המורכב של ההיפ הופ – היכולת להעביר מסרים באופן סמוי ומתוחכם, המוזיקליות האדירה שטמונה באפשרות לסמפל או האופציות הרבות של תבניות חריזה ומשחקי מחשבה בז'אנר הליריקלי הזה – לא הצלחנו לקעקע בתודעה הישראלית.

תחושת הפספוס הזה הניעה ועוד מניעה אמנים רבים וטובים לפעול בז'אנר, למתוח את גבולותיו ומוסכמותיו ולנסות להגיע לקהל בסגנון שלא יתעלם ממהות האמ.סי, מחוכמת הסימפול או מחשיבותו של הדי ג'יי. הבנייה מחדש של התרבות נטועה עוד באותה תקופת שיא עם סוג של תרבויות נגד פנימיות, ולעיתים עם חבורות חיצוניות, שהציגו אלטרנטיבה לסאבלימינליזם ששלט בערוץ 24 ובתפיסת ההיפ הופ בישראל. קבוצות כמו "הפרברים רפיוג'יז", הרכב גנגסטראפ סאטירי ממודיעין-רעות, הפכו את ההיפ הופ הישראלי לדבר יותר מגוון ובהתאם מעניין באופן שאת ההשפעה שלהם על הקהילה ניתן לראות רק במרוצת השנים. חברים אחרים שהיו מעורבים בקהילה עצמה התבגרו ותפסו כיוונים אחרים במטרה לאתגר את עצמם ואת הקהל ומצאו את החדשנות ואת הקול המקורי שלהם. הז'אנר נהיה שוב מעניין גם עבור היוצרים שלו בעברית.

כשאמרנו להביא ירוק לא התכוונו לזה

כשאמרנו להביא ירוק לא התכוונו לזה

כיום אני רואה אותם נאבקים. כאילו הנסיון לבסס תרבות ראויה לשמה בהתאם לרוח ההיפ הופ לא גבתה מהם מספיק דם הם נאלצים להתמודד עם חוסר היכולת לגדול כמוזיקאי בישראל עקב השוק הקטן והקשיים הכלכליים שמוטלים על כתפיו של כל ישראלי שני. אמנים מוכשרים כמו נצ'י נצ', פלד אורטגה, לוקץ ועוד המון עובדים בלקדם את המוזיקה שלהם תוך כדי עבודות יום יום שנעות ממוכרי נעליים למוכרי שווארמה. הם לא רואים בזה בושה וברור להם שרק בעבודה קשה ובבנייה נכונה אפשר להגשים את חלום הקהילה ההיא, גם אם זה לא יקרה בימיהם. מבחינתי, גם אם אחוז מאוד קטן מעם ישראל ידע את שמם, הם כבר מצליחים להגשים את הבשורה. ביצירתם הם מבטאים ידענות המוזיקלית, אהבה מדבקת למוזיקה וחוש ההומור בסגנון עסק שחור, כל זאת מתוך הבנה שהסיכוי שלהם להפוך את המלאכה למקצוע נמוך למדי.

את הבערה הפנימית הזו אני רואה ומכיר מאנשים אחרים ורבים. חלקם בני אותה קהילה לשעבר, חלקם מצטרפים חדשים ונלהבים, כולם אוהבי המוזיקה האלו. הם ראפרים, מפיקים, מארגני מסיבות ושדרנים. הם חולקי דיעה, משווקים ויראלים או סתם ילדים שמשמיעים מוזיקה לחבריהם. הקהילה הסגורה והמחבקת של פעם התפרקה לטובת סדר חדש, עדיין מעט מגודר אך בעל פוטנציאל ניפץ יותר גדול. כשההיפ הופ ישוב בקרוב למקלטי הטלויזה, הרדיו או היוטיוב, הוא ישמע טוב יותר, יהיה בעל עומק יותר גדול ובעל גב נרחב יותר של היסטוריה מוזיקלית. זה כבר קורה. גם סאבלימינל שם, כמו גם שב"ק ס', הדג נחש, פישי הגדול, צ'ולו, אורי שוחט ועוד רבים וחשובים כמותם אשר הבעירו את הז'אנר הזה, אז והיום, פירקו והרכיבו אותו מחדש עד שהוא נשמע כמו שצריך, בהתאם לרוח החופשית שבאה מהרפש של ניו יורק עד לרפש של דרום תל אביב.

בנוגע לסיפור האישי שלי, הוא לא תם ובטח לא הושלם. מצאתי את הפינה הקטנה שלי לקידום התחום באמצעות כתיבה על הז'אנר ממקום מושכל ואוהב, גם אם ביקורתי. בזכות אותה הפינה מצאתי גם את החופש היצירתי שלי בכתיבה וברור לי ממרום גילי הצעיר שבזה ארצה לעסוק בחיי, תהיה הפלטפורמה אשר אמצא. גם ברור לי שבכל תחום שאליו אפנה אשאב מהרוח של ההיפ הופ ומהאישיות של הקהילה שתתערבב במעשי. התנועה היצירתית שיצאה מהפטיפונים של קול הרק ונשמעה בכל העולם מצליחה לגעת גם בכמה ילדים מישראל.

עבורי המפגש הראשון עם הז'אנר מתואר באופן מושלם בשירו של נצ'י נצ' "נצחון" – "בלב מרגיש את הרעב/ עוד לא הבנתם? הכל ישתנה פה מעכשיו". לא ממש נדיר לשמוע על אנשים שאומרים שהמוזיקה הצילה להם את החיים, אבל זה כן נדיר למצוא מי שיכריז שההיפ הופ הציל לו את החיים, בטח בארצנו הקטנטונת. בכל זאת, אני רק דוגמה אחת. אני יודע שיש עוד מאות ואולי אלפים כמוני, ילדים שהתחברו לסגנון החריג הזה מאיזה כיוון שלא היה ומצאו בתוכו לפחות שלוש מחמש הרמות של פירמידת הצרכים של מאסלו – "השתייכות", "כבוד והערכה" ובמקרים נדירים, אפילו מקרה כמו שלי, "מימוש עצמי". עכשיו נסו להגיד לי שהיפ הופ זה ז'אנר של ילדים.

0

פלד דופק ח.ר.ק.ו.ת

Image

כמה מסקנות מההופעה של פלד בסאבליים:

1. הקלישאה תמיד מוכיחה את עצמה: אין תחליף לדבר האמיתי. עם כל הכבוד לסימפולים, תכנותים ודי.ג'יי (אור הקטן שעשה עבודה מעולה) אין תחליף ללהקה חיה. פלד גם יודע להשתמש בה כדי להגביר את האנרגיות עד שההופעה יוצאת מתחומי ההיפ-הופ ה'מסורתי'. בסאבליים זה היה פחות משמעותי, אבל כדי להגיע לקהל גדול יותר – זו דחיפה שחשוב לעלות.

2. דיברנו על להקה? יש ראפרים שעובדים טוב יותר בהרכב ויש כאלו שבנויים לסולו, בהופעה הזו ראינו דוגמה אחת מכל סוג – אורטגה, שכל פעם שתשים לידו עוד אמ.סיז יהפוך להיות מפלצת אמיתית, וסאבלימינל – שלא ממש מותיר מקום לאנשים אחרים. ובנימה זו איזה כיף לראות שוב את פלד ואורטגה, החיבור בינהם פשוט אדיר.

3. כמה מילים על סאבלימינל – חייב להתייחס לזה איכשהו – דבר ראשון היה יכול להיות מעניין לשמוע מה סיקסטי ניין (שהגיע עם סאב) חשב על ההופעה. סאבלימינל היה מבסוט, זה היה ניכר בו.

4. בהופעה עצמה לראות את נצ'י ומיד אחריו את סאבלימינל היה קצת כמו לראות את לברון ג'יימס משחק ומיד אחריו את ג'ורדן עולה למשחק ותיקים. מצד אחד המובים עדיין שם. האקס פקטור הזה שהפך אותו לגדול מכולם בזמנו עוד ניכר, אבל ברור שהיום הוא כבר לא באיי-גיים שלו.

5. ועדיין – אחרי כל ההשמצות שרצו עליו מצד הקהל ה'קשה' של ההיפ הופ – מגיע לסאבלימינל כבוד גדול. גם על הנכונות לבוא וגם על היכולת להבין לאן הוא הגיע – הוא הצטרף לביט של 'הוא זכאי' עם שני וורסים מהאהובים ביותר על אותו קהל – הוורס מתהודת זהות והוורס הראשון מ'שאולין לתל אביב' ואחר כך עבר לשני שירים מהאלבום שהעניק לו את סטטוס ה'טוב ביותר' – הפינאלי ותני לי (כשפלד מצטרף אליו עם הוורס שלו מ'שרשראות מזהב', במה שהיה לדעתי החלק החלש ביותר בהופעה) וכמובן – חיבוק חברי עם אורי שוחט, אחרי הדם הרע שזרם בינהם אחרי האלבום האחרון של סאב.

6. לפני המנה העיקרית – יא אללה איזה אמ.סי נהיה מנצ'י. מעבר לסקילז שהיו שם תמיד וממשיכים להתפתח, הנוכחות הבימתית שלו הופכת להיות גדולה על המדינה הזו באמת. קצת כמו סאבלימינל בתפר בין האור מציון והאור והצל.

7. ועכשיו לכוכב השמחה – פלד. יש לבחור הזה דברים שאי אפשר ללמד. היכולת להשתלב טוב בסולו, עם עוד ראפרים, עם להקה, על ביט, באקפלה, לשבור את הפלואו שאתה מכיר מהשירים בעל פה ולהצליח להוריד את הפלואו – בכוונה – מהביט ולהחזיר אותו באותה השורה. ההופעה שהוא דפק בורס השני של 'חרקות' הייתה אדירה ויש לו את האישיות שהולכת על התפר שבין הגאנגסא לילד-של-אמא (שהייתה בקהל) וככה לא להפוך אותה לאבסורדית. יהיה מעניין לראות אם הוא יצליח לשמר ולהמשיך להשקיע בהפקה הנוכחית (שאין לי ספק שהיא יקרה) וגם להמשיך להקליט ולהוציא חומרים חדשים. בשביל פלד – ולמען מי שרוצה לראות את המוזיקה הזו מתפתחת ומתקדמת – אני מקווה שכן.