0

ביקורת אלבום: Tech N9ne – Something Else

בא מלמטה

עם הכח הכלכלי שסיפקו לו מעריציו טק ניין ממשיך לבצע את המוזיקה שהוא אוהב בשיא הכח, בחיי השטן, יש לו כח.

Tech-n9ne

"אני רואה אותך שם, קורא בתחתונים"


מאז תחילת השנה הלועזות הלייבל " Strange Music" שיחרר שישה אלבומים. בסטנדרט של לייבל עצמאי מדובר בכמות לא קטנה. בסטנדרט של לייבל עצמאי שמתמחה בהיפ הופ ומחזיק בשם הגאה "מוזיקה מוזרה", בהתחשב במכירות המוצלחות של רובם, מדובר בהצלחה מפתיעה. עם זאת, אין סיבה להיות מופתע מההצלחה של הלייבל שבראשו עומד הראפר המיוחד טק ניין. כבר יותר מעשור טק מבטיח את ההצלחה הזו בדיוק – היכולת להוציא אלבומים כמו שהוא אוהב לאנשים שאוהבים אותו. מפתיע, אבל בהחלט מובן.

האלבום ה13 של טק ניין מבאר מעט את ההצלחה הגדולה של הראפר והלייבל שלו. כל ששת האלבומים מכילים את הטעם החד והייחודי של טק, נבראו בדמותו, ומשווקים לקהל העצום שהפך את טק ניין לראפר העצמאי המצליח בארה"ב עוד בתקופה שבה לא היה למוזיקאים יכולת להצליח בלי גב של חברת תקליטים משמעותית מאחוריהם. טק ניין עשה את זה בדרכו באופן עיקש, חסר מעצורים ומשמעותי. כבר שנים שהוא מבטיח ש"הוא לא יהפוך למיינסטרים, המיינסטרים יהפוך לטק". זה אמנם לא התקיים במלואו, אבל טק בהחלט מצא את קבוצת הקהל הנרחבת שמאפשרת לו להוציא את המוזיקה שלו.

שמו של האלבום, Something Else, מטעה מעט, מכיוון שלא מדובר במשהו אחר ממה שטק הביא ב12 האלבומים האחרים, אבל בהחלט מדובר במשהו אחר מההיפ הופ שנחשף במדיה המרכזית. העצמאות הכלכלית מאפשרת לטק עצמאות אמנותית, כזו שנותנת לו את המרחב לבצע אלבומי קונספט, לארח שמות כמו The Game בשיר נטול כל סיכוי לסינגל ולהעמיס שצף מילים על אלבום בן מעל לשעה שמתעסק בנושאים אפלים באותה הכנות שבו הוא מספק שירי מסיבות עקומים.

ביטים עקומים, משפטים קצוצים ופלאו אלים הם לא דבר נדיר ביצירה של טק, והעובדה שסביב הסגנון האפל שלו התאספו כמות קהל נכבדת של מעריצים הדוקים מאין כמוהם משמחת את היוצר הראשי. הוא מצידו מספק להם את מה שלמדו לאהוב, חוגג את החופש שמתאפשר לו ולא סותר על פניהם של מי שהעלה אותו לדרגת אימפריה קטנה. כל אלבום של טק הוא חגיגה לאוהביו, ו Something Else ממשיך בחגיגה המוזרה באותה האנרגיה שטק הציג עוד מאלבומו הראשון, בתוספת ערך הפקתי, אורחים מרהיבים כקנדריק למאר (בשיר מדהים) , סי-לו גרין וסרג' טנקיאן (סיסטם אוף א דאון). טק אמנם יכול להתרווח אחורה ולהנות מההצלחה, אבל בוחר להמשיך ללחוץ על הגז ולשמח את מי שנתן לו את הרשיון להיות מוזר.

מודעות פרסומת
0

ביקורת אלבום: The Weeknd – Kiss Land

קריאת השקמה

דה וויקנד לא זועק באלבומו החדש, אבל מדובר בשעון המעורר המשמח ביותר לז'אנר הR&B.

נו באמת. זה עוזרת זה?

נו באמת. זה עוזרת זה?

עולם האר&בי תקוע כבר שנים. שנות השישים והשבעים סיפקו פריחה יצירתית בלתי רגילה בז'אנר הובילו לשיאו המסחרי באייטיז, מה שהוביל באופן טבעי לחשיפת יתר בניינטיז, תקופה שבה כל בחור שחור עם קול חצי בינוני הוציא אלבום עם מיטב שירי האהבה הסנכרניים ביותר, רעל במונחים של סגנון מוזיקלי שאמור להיות מושתת על חשיפה כנה של רגשות. עם בוא המאה העשרים ואחת והמפגש עם עידן הציניות, המוזיקה המרגשת הזו הפכה להיות צל חיוור של עצמה.

לכן כל כך משמח לראות את הפריחה המחודשת של האר&בי, בנו העדכני של הסול. אותם אנשים שגדלו במדבר היצירתי שנוצר החלו לחזור אחורה ולצעוד קדימה כאחד ובנו מחדש את התחום עם קצת יותר חיספוס, אינטיליגנציה מוזיקלית וביצים. כן, דרוש אומץ להפוך מוזיקה משעממת למשהו רענן.

דה וויקנד הוא אחד מהדמויות היותר מבריקות בסיבוב החדש הזה. אייבל טספיי התפוצץ לעבר רשת האינטרנט בשנת 2011 עם שלושה מיקסטייפים נטולי פגם ששיחרר, בכל אחד מהם אסופה מיוחדת של שירים אלקטרוניים, חכמים וסליזים להחריד. זה גם המוטיב החוזר באלבום הבכורה הרשמי שלו, "Kiss Land". על אף השם המטופש, גם של האלבום וגם של האמן, דה וויקנד מצליח לייצר מוזיקה מעוררת מוחית וגופנית וללחוץ על כל הנקודות שחשבנו שכבר אין סיכוי שבחור שחור עם קול קטיפה יעז לגעת בהם שוב.

כי עם כל הכבוד לאר קלי, המאמץ שלו להגיע לטונים הגבוהים נשמע מיושן עוד בראשית דרכו וגם כשרונות גדולים כאלייה, מאריה קארי או ביונסה לא הצליחו לקדם את הז'אנר למשהו מעבר ל"מגניב". הגל החדש מחפש להפוך את המוזיקה הסטנדרטית ("ביט איטי, קול גדול והמון רגשות באוויר") למשהו טיפה רענן.

קראו לזה אר&בי להיפסטרים, סול אלקטרוני או האוס מואט בעשרות מונים, טספיי עושה מוזיקה מעוררת רגשות, לרוב סותרים אם ניתן. השירים שלו הם סליזיים ומקסימים כאחד, מלאי אהבה ושנאה. סוג של בלנדר רגשי שכפתור העצור נשבר לו עוד בשלב היצור.

באלבום החדש של דה וויקנד אפשר למצוא דרישות מיניות שלא נשמעות כמאגר קלישאות, שירי בגידה כנים ורגעי דיכאון מזוקקים על ביט שלא מפסיק להפתיע. אין בו מאמץ לסינגל, שיר קליט או מבנה כלשהוא. מדובר ביצירה נטו שמעוצבת באופן מוחלט ע"י שאיפתו של מר טספיי להיות מוזיקאי גדול ולהרים מחדש את תערובת הסגנונות שהוא שנקראה בעבר רידם אנד בלוז, איבדה מכוחה וחזרה להצדיק את השם הישן.

עולם הרידם אנד בלוז שהפך למיושן עוד בניינטיז התרענן לאחרונה בכמה יוצרים מבריקים, כדמות פראנק אושן, מיגל או BJ The Chicago Kid. צעירים שחורים שהבינו ששירים של בויז2מן כבר לא רלוונטים ל2013 ושהעולם צריך יוצרי סול עכשוי עם אוזן פתוחה ולב פעור. דה וויקנד הקנדי, בן 23 בלבד, הוא החיוך האפל מאחורי הקול היפה. לעד עם בלונים קפואים באוויר ובחורה ערומה ברקע, בחדר אפוף עשן ומבט טרוט בעיניים, כותב שיר למועדון חשפנות שמעולם לא נבנה ויושר לבחורה הכי לא נכונה שבחר בה.

וידאו
1

ביקורת אלבום: סיסטם עאלי – سيستم عالي

קול אחד

סיסטם עאלי אמנם מורכבים ממגוון תרבויות ועשרה חברי להקה, אבל המסר הנדיר שלהם הוא אחיד להפליא.

סיסטם

"רמי, סוף סוף הצלחת לייצר את מסדר הזיהוי המגוון בעולם"

עשרה אנשים, ארבע שפות ועיר אחת. זה הוא הDNA של סיסטם עאלי, להקת ההיפ הופ הרב תרבותית שהחלה לפעול לפני כ6 שנים בשכונת עג'מי. למען האמת, לקרוא לה רב תרבותית או לתייג אותה כלהקה פוליטית יהיה קצת מעליב. הרי ברור איזה קהל מגיע להופעות מהסוג הזה וריח ההתנשאות מדיף מהביטוים האלה, ריח שלא מתיישב בשום אופן עם המוזיקה והאווירה של ההרכב הנדיר הזה.

נכון, יש שם מגוון מינים, דתות וגזעים. נכון, הם מבצעים ראפ בעברית, ערבית, רוסית ואנגלית. ונכון, הם באים משכונה עם דימוי מאוד ספציפי שלא מאפשר להם לברוח מהתפיסה של "באנו מהתחתית", אבל סיסטם עאלי הם קודם כל להקה טובה מאוד שעושה מוזיקה מעניינת כשהאמירה החזקה ביותר שיש להם היא לא פוליטית או חברתית, אלא אנושית. הבדלים או שוני לא משחקים כאן בהרכב, הם קול אחד, גם אם חברי הלהקה לא תמיד מבינים את הדובר של אותו הרגע.

אלבום הבכורה שלהם, שנושא את שמם, קצר למדי. שישה שירים, חצי שעה, אבל עומס רב של מוזיקה, שפות ותוכן זורם דרך האלבום הזה באופן מהפנט, מכיל בתוכו את המתח הטבוע בעיר שממנה הגיעו, שבה נפגשו במרתף של מרכז קהילתי. המבטאים, הלשון וההשפעות המוזיקליות השונות מתגבשות ליצירה אחת שובה וחד פעמית.

החוסר היחידי שיש באלבום הוא כמעט בלתי נמנע, שכן נדירים האנשים שמדברים את ארבעת השפות של האלבום, לכן את התוכן המענין, הפרוזאי, שבאלבום בלתי אפשרי להבין במלואו וכל מה שנותר לעשות הוא להרכיב את התמונה מחלקים משוחררים של ריסיס שפה. האפקט הזה, שמחייב את המאזין להישאר בערנות ולחפש את המילים המוכרות גם ברגע שמושמעת השפה שהוא אינו רגיל להקשיב לה. החוויה הבינלאומית הזו, שמסתתרת מתחת לאף הישראלי מבלי לקבל יחס ממשי, זוכה לאור הזרקורים אצל סיסטם עאלי שנותנים מקום של כבוד לכל אחת מהשפות המדוברות בארצנו.

"המהפיכה תבוא בגלל האהבה שלי לקהילה שלי" הוא המשפט שפותח את השיר הסוגר באלבום. הוא משפט מכונן, שכן הלהקה מכוונת לקהילה. השיר שמוכו נלקח המשפט נקרא "בונים את הבית מחדש", וניתן להניח שההתייחסות היא ל"בית סיסטם עאלי" שהקימו חברי הלהקה, מרכז מוסיקה לנוער וצעירים בגבול יפו בת-ים. כל ההכנסות מהאלבום מוקדשות לטובת אותו בית, מה שמנציח את סיסטם עאלי כאחת הלהקות היחידות בארץ שגם מביאות מסר וגם מיישמות אותו. זו הדרך המושלמת לבנות בית בארץ ישראל, מחדש.

2

לה פאמיליות

hiphop

בעוד שהדבר הכי קרוב שהיה לנו כאן להרכב היפ הופ עם מספר טאלנטים היה "משפחת תאקט" (ועם ה"ארכיון" וה"רביעיה הפותחת" סליחה), בארה"ב נדמה שהרכבים כאלה צצים בשנים האחרונות כמו מים.

MMG של ריק רוס, Young Money של ליל ווין (שאני מוכן לתרום 50 סנט למי שיכתוב פה בתגובות בשלוף שמות של לפחות 2 טראקים מקריירת הסולו של חברי ההרכב שהם לא ניקי, דרייק וטייגה), G.O.O..D music של קנייה ווסט, Hustle Gang של טי איי, Strange Music של טק ניין והתוספת הטרייה לעולם ההרכבי לייבלים – Rich Gang של בירדמן (שאפילו הוא לא יודע מי בפועל חלק מההרכב הזה) הן כמה דוגמאות פופלאריות מהשנים האחרונות.

המשותף לכולם הוא שבשלב כזה או אחר, היה נדמה ש-2 צ'יינז היה חלק בכל אחד מהם, אבל לא רק. המשותף הוא שכולם הרכבי לייבלים שבראשם עומדים ראפרים שהרימו עצמם לרמת הGodfather, לפעמים בצדק ולרוב ממש לא (אהמ ריק רוס) ותחת הלייבל שלהם הם מכירים לעולם את הדור הבא של ההיפ הופ. נושאי הלפיד אם תרצו.

יש להרכבי הלייבלים האלה יתרונות וחסרונות.

היתרונות ברורים – יותר מוזיקה שיוצאת בתדירות יותר גבוהה
החסרונות ברורים לא פחות – יותר מוזיקה שיוצאת בתדירות יותר גבוהה

וכאן צריך לבחון את כל העניין מכמה זוויות :הבשורה והאם השלם גדול מסך חלקיו? לגבי הזווית האחרונה, התשובה היא לא. ממש לא.
Young money הם דוגמא קלאסית – הרכב שכולל (או כלל) כמעט עשרה טאלנטים של הלייבל של ליל וויין ולרוב המוחלט אין שמץ של מושג מי זה גודה גודה למשל,אבל היי, מי פה לא מכיר את דרייק?

נדמה שככל שההרכב גדול יותר, ככה מספר המוכשרים והבולטים בו קטן יותר. 3-4 מוכשרים, והשאר פילרים שנשמעים כמו מיליון אחרים.
הבשורה גם לא מביאה חדשות טובות לכל התבנית הזאת. נדירים הם האומנים שמביאים איזשהו וייב שונה. אלה שכן מצליחים כבר בלי הרוח הגבית של הלייבל, נשמעים בכמה רמות טוב יותר מאומני הפילר (שככה אכנה אותם מעתה ועד עולם) והפער גדל אפילו יותר. אבל לפעמים יש גם בשורה.

rick-ross-sign-dmx-to-maybach-label

עושים את זה אחרת

אז מי מהרכבי הלייבלים הכי קרוב ללהביא את הבשורה בעיניי? ביצ'ז אנד ג'נטלמן, ווי האב אה ווינר. הביאו את המייבאך!

רוס איגד לעצמו לדעתי את החבורה הכי מוכשרת מכל שאר הרכבי הלייבלים. Wale, Meek Mill, Stalley רוכבים בצורה הנכונה ביותר על הביטים שרוס מלקט להם. ואפשר להגיד על אופיסר ריקי הרבה דברים, אבל ביטים הוא יודע לבחור לרוב. והם? מביאים בעיני משהו טרי.

ראשית, הם לא מתאמצים להישמע כמו מישהו אחר. זה אולי יוצא להם מדי פעם, אבל אתם יודעים איך זה…"השראה". וכן, לפעמים הם מעצבנים (מיק מיל חייב להוציא את הטמפון מהתחת בהרבה מהטראקים שלו), לפעמים הם חוזרים על עצמם הרבה יותר מדי (בעיקר לאחרונה) אבל היי, לפחות אף אחד מהם לא מעיז ברוב חוצפתו לקרוא B.I.G לפני הוורס הבינוני נמוך שלו (מיסטר Big Sean). וכל אלבום סולו שלהם בנפרד (או במקרה של Wale, האלבום השני שלו כראפר והראשון תחת הלייבל) מצליח להעביר את הסגנון של כל אחד.

טוב או לא, זה פחות משנה (ובואו רגע נתעלם שבטראק הפותח באלבום האחרון של MMG, הוורסים של כולם היו לא רעים בכלל ואז הגיע קנדריק. או כן, ואז הגיע קנדריק). העיקר שיש הבדל בינהם. ואותו הבדל, הוא העיקר בהרכבי הלייבלים לדעתי.

הצל לא נשמע כמו סאבלימינל שלא נשמע כמו שי360 שלא נשמע כמו בוסקילז. זה מה שהעיף אותי בזמנו באלבום ש(סלח לי אבי כי חטאתי)אני עדיין נהנה לחזור אליו אחת לכמה שנים ועדיין מוצא את עצמי נהנה ממנו כמו הבתול עם הסנדלים וגרביים שפעם הייתי.

הזמנים השתנו

יש הרבה שממהרים להספיד את ההיפ הופ בארה"ב. גם נאס היה אחד מהם ב2004.
ועדיין, הזמנים השתנו, בעוד שהמלחמות בין האיסט קוסט לווסט קוסט נעלמו עם הניינטיז, נדמה שכמה גנרלים בעולם הזה מגייסים לעצמם עוד ועוד חיילים. זה לא משנה אם הם לא באמת יודעים לירוק (גט איט? גט איט??), יש מלחמה באופק. וכשדור החיילים החדש לאו דווקא הגיע למיקרופון אחרי חוויות בפינת הרחוב, המלחמה שלהם הופכת לקריטית אפילו יותר, המלחמה על איך לספר סיפור. כי בינינו, That's what this game is all about, לא?

וכן, זאת המלחמה שלהם ורק שלהם. אנחנו רק סובלים מהצד. וכשאחד אחד הם יעלו לבמה להתמודד מול האוייב הגדול ביותר שלהם – מבחן הזמן, גם הם יודעים מצויין שבמלחמה הזאת יהיו הרבה יותר מדי חללים.

ועכשיו תמצאו את ההבדלים בעצמכם -ביטבליוגרפיה:
0

"איכזבתי את נאז" – כנות נדירה בהיפ הופ

jcole

קול. היפ הופ כנה.

דמיינו לעצמכם את ההרגשה: האליל שלכם, כוכב הילדות שלכם, מישהו שרק חלמתם לפגוש, רואה אותכם ואומר לכם שהוא מעריץ שלכם, איזו הרגשה אהה? ועכשיו תתארו לכם שכל מה שמניע אותכם בליצור הוא הרצון להרשים את האליל שלכם.

ואז, אחרי שהשקעתם עבודה קשה על היצירה שלכם, ישבתם עליה ימים ולילות – הוא חושב שהיא חרא. כיף לא?
ככה הרגיש ג'יי קול, אחד הראפרים המבטיחים שקיימים היום כשנאז שמע את הסינגל שלו Work Out מהאלבום הראשון של קול.

תנו לי לספר לכם את הסיפור:
השנה היא 2010, קול כבר הוציא 2 מיקסטייפ שקיבלו ביקורות מעולות, והצליחו להגיע להרבה אוזניים.
הבאזז סביב קטח והאלבום המתקרב(Cole World: The Sideline Story) היה בשיאו, במשך יותר משנה קול נותן ראיונות לגבי האלבום המתקרב, וכולם רק מחכים לשחרור.
אחרי שבמשך שנה קול מדבר על האלבום, הוא מבין שאין לו באמת משהו לשחרר לרדיו, אין לו להיט, סינגל שיתפוס את המאזינים בהאזנה הראשונה ויגרום להרבה אוזניים לשמוע ת'אלבום. קול פוחד שרוק ניישן הלייבל של החבר ג'יי זי לא יוציא את Cole World: The Sideline Story החוצה, בגלל שאין לו סינגל לרדיו.
אז קול נכנס לאולפן ובעזרת קנייה ווסט ומוציא את Work Out, שיר עם גוון מיינסטרימי שאפשר להריח מקילומטרים.
הבעיה שגם נאז הריח את זה, ואמר לNo ID – המפיק של נאז והמנטור של קול – שהוא מאוכזב מקול. נאז התאכזב מהעובדה שקול כיוון לרדיו במקום להתעסק במוזיקה, במקום להתעסק בעשייה עצמה.
וזה פגע בקול כמו בעיטה בבטן, למרות שהשיר הצליח מאוד ברמה המסחרית, ונחשב גם בעיני המבקרים לשיר מיינסטרים איכותי, עדיין העובדה שנאז התאכזב מקול שבחר "לעשות מוזיקה בשביל, ולא לעשות מוזיקה כי", גרמה לקול לחזור לאולפן.
קול שוב באולפן בקליפורניה והוא יוצר את Let Nas Down. כמו שהבנתם משם השיר, השיר מדבר בעיקר על העובדה שקול איכזב את נאז עם המקרה של Work Out. קול מתחרט ולא מצליח לתפוס איך הוא הצליח לאכזב את אחד האלילים שלו, ראפר שהוא "תלה את הליריקס שלו על הקיר".
מהאינטרו שמסומפל מ Nas Is Like ועד הבית האחרון, על כל השיר כתוב הערצה ואהבה לז'אנר ולנאז במיוחד, לכן האכזבה של קול, הייתה כל כך גדולה.

חשבתם שזה יגמר כאן? לא במשולש האהבה של נאז, קול, וההיפ הופ.
3 ימים אחרי שקול מסיים את המיקס על Let Nas Down הוא בנמל התעופה של יוסטון, שהיא בערך הפתח תקווה של אמריקה מבחינת החור-שכוח-אל שקיים.

קול מתיישב במחלקה ראשונה, מתכנן להירדם, ופתאום, כיסא מאחוריו יושב מי אם לא – נאז. קול פגש את נאז רק פעם אחת לפני, אז בהתרגשות של מעריץ גדול קול פונה אליו, ומשמיע לו את השיר החדש – Let Nas Down.
נאז כמובן מתאהב במעריץ/ראפר שיושב מולו, ובשיר סגידה/פולחן רוחני שקול יצר בשבילו ומבקש את הביט. בשלב הזה קול לא יודע עדיין למה.
ב18 ליוני משחרר קול את האלבום השני שלו Born Sinner ובתוכו הטראק Let Nas Down.
22 ליוני, נאז מצייץ בטוויטר שלו את הציוצים הבאים ורומז על מה שצפוי בהמשך.

Made Nas Proud

נאז מפרגן בטוויטר

ב24 ליוני נאז מפרסם במפתיע את הרמיקס שלו לשיר של קול. הרמיקס שנקרא Made Nas Proud הופך ללהיט ויראלי, נאז פשוט עולה על הביט של קול, עם ההוק של קול בהתחלה ומסביר בו לקול למה הוא לא התאכזב מקול, אלא דווקא התרשם, והתלהב מהמוזיקה שהוא עושה.
שיא השיר מגיע בסוף, כשנאז מעביר את הלפיד לקול, עם השורות הבאות:
How that sound, here the crown, pass it to ya, like nothing, Nigga You ain't let Nas down. מרגש. ובעיקר כנה, מה שנדיר לראות בשנים האחרונות בז'אנר הזה.

ג'יי קול ונאז מזכירים לי ולכם, למה אנחנו בדיוק אוהבים את הז'אנר הזה, לפעמים מתאכזבים, ולפעמים שמחים. מה שבאמת חשבו הוא שההיפ הופ בא לבטא את מה שיושב על הלב, מהלב של קול, ומהלב של נאז.
פיס אנד לאב, גוני.