0

כשהבארבי חזר להיראות כמו המראנקה: ההופעה של ביני מאן

b

אדרנלין, אנרגיה, טירוף, וייב בלתי נגמר. ככה אפשר לתאר את מה שהלך בבארבי המפוצץ. ביני מאן הצליח לסחוף את הקהל הישראלי לערב בלתי נשכח וכנראה שהוא גם לא ישכח את הביקור שלו בארץ הקודש.

שעה לפני ההופעה ואפשר כבר היה לחוש באוויר את הוייב. וותיקי סצנת הרגאיי בטח חזרו במחשבות 10 שנים אחורה, אולי קצת פחות, אבל לימים שאיימר סאונד הפכו את הבארבי למיני מראקנה. הקהל מילא כל פינה, ברקע המוזיקה ואיימר חיממו את הקהל שהיה משולהב, וחיכה למנה העיקרית.

אחרי זה גם אקסום נתנו הופעה קצרה, אבל כולם ידעו שהדבר האמיתי הוא שיעיף את הבארבי באוויר. ביני מאן, מלך הדאנסהול, האיש והזאגה, עלה למה מלווה בלהקה שלו וכבר בצלילים הראשונים אפשר היה להבין כמה הוא נהנה.

משיר לשיר, מצ'ון לצ'ון הוייב רק התגבר כששיתוף הפעולה בין ביני לקהל היה מושלם. האווירה מתחת לבמה היתה כמו לבה רותחת. כמעט שעתיים עם לא מעט להיטים. ב-DUDE, המקום היה על סף פירוק, ורגע לפני שהוא ירד מהבמה הספיק ביני לשגר גם את "Let's Go" לכל בקשת הקהל, בהמשך הוא שתה קצת רום ורדבול עם הקהל המשולהב וסיים ב"Redemption Song" הנודע.

הקהל עטף אותו מכל עבר, ביני נותר עם חווייה גדולה והבטיח לשוב לכאן. רק שיעביר את המסר גם בג'מייקה ונזכה לעוד הרבה ערבים כאלה של אדרנלין מטורף. Zagga Zow.

לעוד צ'ונים, רידימים, עידכונים וראיונות הצטרפו לקאבום בפייסבוק

מודעות פרסומת
0

יו דוג: האלבום "דוגיסטייל" חוגג 20

SnoopDoggyDoggDoggystyleאתמול, בדיוק לפני 20 שנה, יצא לאוויר העולם אלבום המופת Doggysytle, אלבום הבכורה של מר קלווין קורדוזר ברודוס ג'וניור, הלא הוא סנופ דוג. אלבום זה, בו 19 רצועות, הוא אחד מאלבומי ההיפ הופ הגדולים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים. אז מה כל כך מיוחד באלבום הזה, שמשפיע על עולם ההיפ הופ העכשוי, גם אחרי 20 שנה?

ברוכים הבאים לעולם מגניב יותר

האלבום Doggystyle, שרבים רואים בו כמהשך הישיר של האלבום "כרוניק" של דרה משנת 92,  משלב בתוכו עולם צבעוני, משעשע, קשוח ובעיקר אישי, שמספר "סיפורי רחוב" שונים בהם משולבים יחד מציאות יום יומית אל צד פנטזיה מוחלטת, בערבוביה מושלמת של פ'אנק, חריזה והגשה. בעולם של סנופ הצעיר, הפושעים הם הגיבורים של השכונה, הנשים הן האויבות, היריבים הם חתלתולי רחוב פוחזים וסנופ הוא כלבלב צעיר שאוהב להשתולל בלי הגבלה, בדרכו לקטוף את כתר "הטופ דוג" של השכונה.

השיזניט: חלילים מעולם לא נשמעו מגניב יותר

האלבום משמש עבור המאזינים כרטיס כניסה אל לב עולמו של סנופ, על כל רבדיו השונים. כבר מהפתיחה אפשר להבין את העולם בו סנופ חי, או מדמיין שהוא חי. בחורה מפנקת אותו באמבטיה, החבר'ה קופצים לחגוג והעישונים מככבים, כל זה על סימפול פ'אנקי במיוחד של קרטיס מייפילד האגדי. מאותה הנקודה מתחילות להן 50 דקות ושלושים שניות של האדרה עצמית, שובניזם טהור, סימפולים של גדולי הרכבי הפ'אנק והסול, הסבר מפורט על המציאות הקשה בשכונות מנקודת מבטו של המנצח- ואפילו תמימות נעורים. בתור נער צעיר, אין עולם בו רצית להיות יותר מעולמו של סנופ דוג.

כוכב חדש, סמפולים ישנים

אנסה לא להתעכב על השירים השונים, כי מבחינתי כל שיר ושיר הוא עולם בפני עצמו שליווה אותה בנקודות שונות בימי התיכון. כן אגיד שסנופ ללא ספק היה במיטבו באלבום, עם ליריקה שנונה והגשה עצלנית וסטלנית שבלטה אל מול קולות הגאנגסטה הקשוחים של אותה התקופה. חבילת החריזה ישבה בול על הביטים המלוטשים שהתבססו על השירים שליוו את סנופ בימי ילדותו -גיבורי התרבות של אלבומי ה"פ'אנק הפסיכודלי" עליהם הוא גדל כילד. באלבום הוא לקח את העבר והגיש אותו מחדש, בגישה שונה והזויה אף יותר מהפ'אנק הפסיכודלי המקורי. כבוד למקורות, יחד עם מבט משועשע ותמים אל העתיד, מאת נער ללא מעצורים שנהנה לחיות את הרגע, ככוכב העולה של הז'אנר.

יש לומר שבשונה מאלבומי בכורה של אמנים אחרים, כאן אלבום הבכורה יצא לעולם, כשסנופ כבר הרבה מעבר למוכר- הוא הדבר החם ביותר בחוף המערבי. משפט הרצח ממנו יצא סנופ זכאי הוא השמן שהפך את המדורה לגדולה אף יותר, כשהוא נותן משנה אמינות ו"באזז" סביב האלבום ואורך החיים המפוקפק שמתואר בו.

מואשם ברצח: ואתם חשבתם שאייל גולן והקטינה זה סיפור רציני

לדעתי, הגדולה שבאלבום היא דווקא בכך שדרה וסנופ הבינו שכאן לא צריך להמציא עולמות חדשים, אלא דווקא כדאי להמשיך בקו שהנחה את כרוניק: הפקות פ'אנק שמנות, ערבוביה של אמסיז, מסיבה אחת גדולה והרבה גאנגסטה. כך, אלבום זה, יחד עם "כרוניק" היוו את הבסיס האיתן לז'אנר ה- Gfunk שאפיין את החוף המערבי בשנים הבאות.

כל אחד והחיבור שלו

רבים הם האנשים שלא אוהבים מוזיקת ראפ, אבל דווקא אוהבים את האלבום הזה. מבחינתי זה לא פלא, כי כל אחד יכול למצוא בוא משהו אליו הוא מתחבר: הומור, סיפור הצלחה, סרט מאפיה, עצלנות וקלילות משעשעת, קריאת תיגר על החוק או אפילו פרובוקציה, שובניזם והומופוביה- עבור מי שאוהב לשנוא ולבקר את הז'אנר. האלבום הזה מאחד בתוכו את כל מה שטוב ואת כל מה שרע, את כל הסטיגמות והאמירות השונות שיש על ההיפ הופ מכל נקודות המבט. הסיבה לכך היא לא מקרית-  בכל זאת, הוא הביא הרבה מהן לראשונה הישר לפתח ביתה של המשפחה האמריקאית הממוצעת.

גסויות יכולות להשמע טוב, על הביט הכיפי ביותר בכל הזמנים

מבחינה אישית, האלבום הזה ליווה אותי בתקופה המושלמת עבורו- ימי התיכון. בתקופה זו, יחד עם החברים, התחלנו לחקור את העולם ולנסות לכבוש אותו. בתור, בואו נודה בזה, חבורה של וויגרים, היה כיף להרגיש שאמנם אנחנו אווטסיידרים- אבל רק כי אחרים לא מבינים אותנו ואת עולם התוכן שלנו. הבנות לא מתעניינות בנו כי הן ביצ'ז ואנחנו מתייחסים אליהן בהתאם. השיר Ain't no fun היה ההימנון הרשמי של החבר'ה והאלכוהל והחומרים השונים כאן בשביל שננסה אותם על רקע הפלואו העצל של Lodi Dodi. אם סנופ יכול לחיות ככה, גם אנחנו. לא פלא שסיימתי את התיכון בלי חברה, אבל עם כיתה בה הקירות מלאים בציטוטים מתוך האלבום.

החגיגה רחוקה מלהסתיים

עשרים שנה לאחר יציאת אלבום הבכורה שלו, נראה שסנופ לא מפסיק לחגוג, כששום אמן, בשום ז'אנר אחר, לא מצליח לקחת ממנו את תואר "האיש המגניב בעולם". גם ממרמי גיל +40 סנופ ממשיך לחיות את הפנטזיה ולהוכיח לכולם שאם אתה שקוע בעולם שלך מספיק חזק- אתה יכול לחיות אותו. חיי הנישואין לא עצרו מבעדו להפיק סרט פורנו מלא, ההצהרות לגבי הפסקת עישון הסמים לא מפסיקת בעדו מלהיות הסמל הלא רשמי של חובבי הגאנג'ה וחוסר היכולת שלו לשיר לא עוצרת אותו מלהמציא עצמו מחדש כזמר רגאיי בעל אלבום מעולה. לעזאזל, אפילו ההצהרה שהוא מעכשיו יעסוק רק ברגאיי לא מפריע לו לעבוד על אלבום היפ הופ חדש, 7 Days of funk, שיצא בדצמבר הקרוב.

סנופ, בדומה לאמנים רבם אחרים, הוציא את האלבום הטוב ביותר שלו בתחילת הקריירה ומאז לא הצליח ליצור אלבום ברמה דומה. את רוב החרוזים הוא ממחזר ונראה שטראק בו הוא משתתף מקבל יתר ערך מיתוגי, מאשר ערך מוזיקלי אמיתי. עם זאת, אין ספק שמדובר באמן שעצם הידיעה שהוא קיים הופכת את העולם למקום קצת יותר מגניב. הכל התחיל שם, במימד המגניב ביותר בעולם- עולמו של סנופ דוגי דוג באלבום Doggystyle.

********************************

אה כן, קבלו צ'ופר קטן רק כי החזקתם עד הסוף. מתים על השיר The next episode? אז במקור, בגירסה מוקדמת יותר, הוא היה אמור להיות חלק מהאלבום. השיר נפל בבחירת השירים הסופית, אבל את הביט המקורי תוכלו לשמוע בשיר Runnin' Wit No Breaks של Warren G, בעוד שאת השיר עצמו תוכלו לשמוע באיכות נוראית כאן.

לא מספיק? לכבוד חגיגות ה-20 סנופ שחרר רצועה ובה כל הסימפולים בהם נעשה שימוש באלבום- להורדה כאן. תודה לשורפי על הטיפ ולאמנים שלא תבעו זכויות יוצרים עדיין.

0

להתעשר או למות בדרך: פיפטי סנט מגיע לארץ ללמד אותנו שיעור בעסקים

 IMG-20131123-WA0002הערב זכיתי להתארח בראיון עם אחת מהדמויות שיותר בלטו בהיפ הופ העולמי בעשור הקודם- פיפטי סנט. פיפטי, אותו ראיין (באופן די מזוויע) מומי לוי, הגיע לארץ לצורך קידום חברת האוזניות SMS אשר הוא משמש כפרזנטור והבעלים שלה. אני אשקר אם אגיד שלא התרגשתי, אבל זה יהיה שקר גדול יותר אם אגיד שפיפטי עדיין משחק תפקיד משמעותי בסצנת ההיפ הופ. למען האמת, הוא נעלם מהמפה לחלוטין. לאן הוא נעלם? זו שאלה רטורית. הוא נעלם לעשיית כספים רצינית ופשוטה יותר.

אז היות ופיפטי מעולם לא עניין אותי מבחינה מוזיקלית, וזה עוד בלי שנדבר על 5 השנים האחרנות לפחות- נדבר על מה שכן מעניין בכל הנושא: האלטרנטיבה הכלכלית שקיימת למוזיקאים.

בשנים האחרונות, פיפטי, יחד עם אמנים רבים אחרים, הבין שבתקופה בה כסף מדיסקים הוא כבר לא יראה- יש צורך למצוא מקור הכנסה אחר. כאן נכנס לתפקיד שיתוף פעולה עם חברה מסחרית גדולה. מוצאים מותג מתאים, מחברים בין ערכי המותג לערכי "דמות" הראפר- והנה מכונת כספים משומנת.

האמת- אני מפרגן. יודעים מה? אני יותר ממפרגן. אני חושב שצריך לאמץ.

בתור מישהו שעוסק בשיווק באופן מקצועי, אני רואה את הצורך של התאמת המותגים לקהל המקומי. לא סתם ענקית המזון מקדונלדס, שאת ישראל היא בטח ובטח לא סופרת, החליטה לאמץ קבב ופלאפל למנות שלה. במדינות שונות בעולם תראו מאכלים מקומיים ש"התפלחו" לתפריט גם כן. ככל שהעולם הופך נגיש יותר, אנשים רוצים שידברו אליהם ברמה הכי אינטימית שאפשר, בשפה ובסגנון שלהם.

אז תארו לכם ששבק"ס יחליטו שבמקום להשקיע תקציב בהופעה הבאה- הם ישקיעו אותה במנהל עסקי שיחבר אותם כפרזנטורים לבירה מכבי. הבירה תזכה בחיבור להרכב המגניב ביותר בסביבה ושב"ק ידאגו הרבה פחות לגבי ההכנסות- מה שיאפשר להם להרים בהמשך הופעה גדולה ושווה יותר. תארו לכם את התפוחים חוברים ליבואן הישראלי של ביטס, את הדג נחש חוברים לגולדסטאר ואת כהן@מושון חוברים לאדידס בישראל. נשמע הזוי, זה נכון, אבל זה יכול לצאת מוצלח עבור שני הצדדים. ברחבי העולם, זה פועל.

אז אני מניח שכרגע מדובר בחלום רחוק, אבל אני באמת חושב שברגע שהמחסום הראשון יפרץ- הדבר יהיה אפשרי. עד שזה יקרה, מוזמנים להציץ בתמונות של פיפטי. איך יש לו זמן לעבוד עם כל החדר כושר הזה??

IMG-20131123-WA0000 IMG-20131123-WA0001 IMG-20131123-WA0003 IMG-20131123-WA0004 IMG-20131123-WA0005 IMG-20131123-WA0006 IMG-20131123-WA0007 IMG-20131123-WA0008554129_10202426515134128_531359188_n 996042_10202426514854121_1004070111_n

0

Pusha T – My Name IS My Name – 2013

https://i2.wp.com/mimo.recordingconnection.com/wp-content/uploads/2013/10/pusha-t-my-name-is-my-name-628x628.jpg

ההיכרות הראשונה שלי עם פושה הייתה אני חושב בערך בשנת 2004 כשלראשונה שמעתי את אחד הלהיטים הגדולים של קליפס(הרכב המורכב מפושה טי ואחיו מליס, ששינה את שמו היום לNo Melice והחליט שהוא נוצרי הדוק) Grindin…כן כן השיר הזה שפארל הפיק להם ועשה בו אדליבס מעצבנים בקולות של גרעפסים.
בכל מקרה אחרי השיר הזה די נדלקתי על הצמד וחרשתי את האלבום הראשון שלהם די הרבה ופשוט אהבתי את הסטייל שלהם ואת הצורה שבה הם מראפרפים על קוקאין. כמה שנים אחרי שהאלבום השני יצא חיכיתי לאלבום הסולו של פושה טי כי הבן פשוט היה ממכר כמו הסמים שהוא מדבר עליהם כל הזמן בשירים שלו ואכן אחרי האלבום השלישי של קליפס והאחרון שלהם נכון לאוקטובר 2013 פושה טי פצח בקריירת סולו וחתם ב Good Music של קניה ווסט.
האלבום הראשון שלו היה שנים בהכנות ובשנים אלו הוא הספיק לעבוד בכמה פרוייקטים של קניה ושל GOOD Music, לשחרר 2 מיסטייפים לא רעים בכלל ו EP מעניין וגם ביף די מתוקשר עם ווין הקטן ו Young Money שהוביל לשיר Exodus 23:1 שהיה בין השירים האהובים עלי ב 2012. אחרי שורה של סינגלים ב 2013 האלבום שוחרר סוף סוף באוקטובר ועד היום מכר קצת יותר מ 100 אלף עותקים בארה"ב והכיל כמה שמות נוצצים בתור מפיקים כגון:
Kanye West, 88-Keys, Don Cannon, No I.D., Nottz, Pharrell Williams, Swizz Beatz, The-Dream וכמה אחרים. בתור אורחים הוא הביא את  Chris Brown, Rick Ross, Ab-Liva, The-Dream, Jeezy, Kevin Cossom, Kelly Rowland, 2 Chainz, Big Sean, Kendrick Lamar, Future  ו  Pharrell.
הביקורות היו חיוביות כלפי האלבום וכך פושה ביסס את עצמו בתור סולואיסט לא רע שמסתבר מסוגל לעשות אלבום טוב בלי אחיו.

אז כמו שציינתי לפני שהאלבום יצא לחנויות, יצאו מספר לא קטן של סינגלים שרובם לדעתי היו בחירה מעולה ובעלי סאונד טוב מאוד שהתאים למיינסטרים הממוצע וגם לקהל הקשוב יותר.
הראשון מבינהם היה Pain שיצא עוד אי שם בסוף שנת 2012 שלא זכה להרבה תשומת לב אבל הסינגל הבא שלו, Numbers on the Boards, שהכיל הפקה לא שיגרתית שלמרבה ההפתעה הייתה של קניה ווסט ולמרות הסאונד המשונה, מדובר בשיר מעולה שלא מתפשר על איכות לטובת מצעדים, אפילו לא קצת.
Sweet Serenade הייתה עוד דוגמה די טובה לזה…למרות הפזמון הפרוטי שעשה לו כריס בראון מכל האנשים ושם שנותן רמז שזה הולך להיות שיר לבחורות, מדובר על אחד מהפסגות של האלבום הזה. מהביט המעולה של קניה ווסט וסוויס בייטז ועד הוורסים הנהדרים של פושה מדובר ללא ספק ביצירה שלא פוגשים כל יום. למרות שהשם של השיר זה "סרנדה מתוקה" אין בינו שום קשר לשום דבר שקשור לסרנדות או לבחורות.
סינגלים אחרים לאלבום היו King Push, האינטרו המצויין של האלבום שלא היה ממש סינגל רשמי אבל צולם לו קליפ והוא כיכב בתחנות הרדיו בתור פרומו לאלבום החדש והמתקרב שלו. לאחרונה גם Nosetalgia הפך לסינגל הרביעי הרשמי של האלבום והקליפ שוחרר ממש בימים אלה(3 לנובמבר) שללא ספק מדובר ביצירה בפני עצמה. פושה וקנדריק מדברים קצת על ימים שהיו כאשר קנדריק עם וורס רוצח ביותר סוגר את השיר בצורה כמעט משלמת.
חוץ מהסינגלים שברובם המוחלט היו שירים מוצלחים מסתררים באלבום עוד כמה יהלומים, כמו השיר Suicide ביחד עם חברו הוותיק  Ab-Liva. השיר 40 Acres שגם הוא בדומה ל Sweet Serenade בא עם פזמון לא מתאים לסגנון של פושה, אבל בפנים מסתתר שיר מעולה וכך גם שיר הסיום S.N.I.T.C.H., גם הוא כולל חבר וותיק, Pharrell Williams, שגם הפיק את השיר אבל בין היהלומים הכי נוצצים באופן מפתיע היה שיתוף הפעולה עם Rick Ross בשיר Hold On, שלמרות האוטוטיון הכבד לאורך כל השיר מציג וורסים טובים של פושה ואפילו אחד טוב של ריק רוס.
הבעיה הגדולה באלבום הגיע במספר שירים כמו No Regrets, Let Me Love You ו Who I Am שכללו אורחים וסאונד שפשוט לא הלכו ביחד עם פושה טי…במיוחד Let Me Love You, ברצינות..? קלי רולנד? שיר אהבה??? את שני השירים האחרים אני יכול להבין את החובה של פושה להכניס אמנים כמו 2 Chainz ו Big Sean שבאים ביחד עם הטריטוריה של GOOD Music ויאנג ג'יזי בשביל למכור עותקים אבל העובדה היא שהשירים האלה פשוט נהרסו בגללם.

לסיכום אני יכול להגיד לכם שמדובר בסה"כ באלבום קצר(אני אוהב אלבומים שלא נמרחים יותר מדי) וטוב בלי יותר מדי בולשיט, מה שמאוד חסר במיינסטירים היום. פושה טי כמעט ולא הקריב מהסאונד המקורי שלו בשביל לרצות את חברות התקליטים ומעבר לזה, הסאונד שלו, הסטייל והנושאים שלו לא ממש השתנו ונשארו די דומים למה שהקליפס היו עושים(אתם יודעים…סמים סמים סמים). אני אומנם בעד גדילה אומנותית אבל אם כבר פושה עלה על נוסחה כה מנצחת, עדיף שישאר איתה לכמה שנים שעוד נשארו לו "במשחק"(להזכירכם הוא כבר בן 36 וחצי).
היו מספר קטן של נפילות באלבום הזה שלי אישית גרמו לכמה דקות של שיעמום ועצבים אבל ניתן לדלג עליהם בלי להרוס יותר מדי את חווית השמיעה. לרוב גם ההפקות שפושה בחר היו די טובות, חלקן היו טיפה משונות כמו Numbers On the Boards ו Suicide והיו גם סתם לא מוצלחות כמו Let Me Love You. אבל מה שהיה הכי חסר לי זה המעורבות של פארל באלבום הזה, בתור מישהו שהיה קבוע ובצורה עמוקה ויסודית מעורב בעבודות של הקליפס בעבר הפיק שני שטראקים בלבד. הצד הטוב הוא המעורבות של הבוס החדש, קניה ווסט שהתביע את החותם שלו בצורה טובה באלבום.
מדובר באלבום שהייתי משקיע בו כמה גרושים ללא שום ספק אז אם יש לכם כמה שקלים פנויים, גשו לדיסק סנטר או תכנסו לאיבי ותתמכו בראפרים שעדין עושים את זה כמו שצריך.
לציון הסופי אני חושב שאתן לאלבום 3.5 כוכבים…אלבום טוב אבל עדין רחוק מלהיות מושלם.

ThaFatPimP