לא סוחף

רגע של רחמים עצמיים, מי שאין לו כוח לזה שידלג לפסקה הבאה: תראו, לסקר את ההיפ-הופ הישראלי זו עבודה לא פשוטה. מצד אחד יש היכרות אישית עם רבים מהנוגעים בדבר, אתה רואה – מקרבה כזו או אחרת – כמו קשה הם עובדים וכמה הם רוצים. אוטומטית זה מעלה אצלך את רמת האמפתיה. הרצון לפרגן – כמו שהציג את זה מתן כשכתב על קאשי – הוא גדול. אבל אם תמיד מפרגנים לכולם – או יותר גרוע, אם מפרגנים תמיד לאותם האנשים וקוטלים תמיד את אותם האנשים – מה שווה מה שאתה כותב? ומצד שלישי לקטול מישהו (או משהו) רק כדי לא לצאת משוחד זה טיפשי, אבל ממש. כאמור, לא פשוט, ועכשיו לעניין

בארבע השנים האחרונות ערכתי כל שנה סיכום מקיף (שהלך והתרחב) להיפ-הופ הישראלי על ידי האמנים עצמם. השנה לא. אולי זה בגלל מחויבויות שונות ומשונות, אבל זה בעיקר הדרייב שירד. אני מתחבט בשאלה האם זה רק אני או שמדובר על משהו גורף יותר ולא הצלחתי להגיע לתשובה חד משמעית. הנטיה שלי להגיד שזה גורף, אבל היי, קחו את הפוסט הזה בערבון מוגבל, או – עדיף, בגלל שמדובר כאן על תשוקה של אנשים – שכנעו אותי שאני טועה.